אני מתוסכל. כבר לא מוצא סיבות לפתוח את הפוסט בצורה מעניינת או מרגשת. אני פשוט מתוסכל. התסכול מתחיל בדרך כלל בסיומו של האירוע שהפך, לצערי, להיות החשוב בחיי - סוף השבוע, ופתיחתו של השבוע החדש.

מוצאי שבת כבר הגיע ואני יושב במחשב. כותב, עובד, נושם עוד ניצנים אחרונים של חופש ויונק את מעט ההנאה והסיפוק הנפשי שאני יכול עוד לשאוב לתוכי. ואז מגיעה השעה ללכת לישון. אני מרגיש שהרוטינה הרגילה לקראת השינה הופכת להיות איטית יותר מאשר בחמישי או בשישי - הגילוח נהיה מדויק יותר מבעבר, במקלחת מגלה אזורים שכבר שכחתי מהם במשך שבוע שלם והחניכיים מדממות מרוב הדקדוק בצחצוח השיניים. מנסה לדחות כל רגע את הקץ. לא רוצה לישון.

אבל זה קורה. אני חייב להיכנס למיטה, לעצום עיניים ולהתעורר ליום שאחרי.

מעולם לא אהבתי טקסי שינה מוזרים כמו ספירת כבשים, סיפור לפני השינה או האזנה למוזיקה אהובה ש"תכניס אותך לאווירה". פשוט עשה את זה, כנס ולך לישון. אך משהו בשנה וחצי האחרונות הפך את השינה של מוצאי שבת לתהליך מזוויע של חיפוש קטעי מנטרות לחיזוק נפשי בספוטיפיי ונסיונות בלתי פוסקים לשכנע את עצמי שהכל בסדר, עם משפטים כמו - "זה עוד מעט נגמר", "בוא עם אנרגיות טובות לשבוע הזה וככה הוא יהיה", "זוכר שלפני שבועיים השבוע פשוט טס?! גם השבוע זה יקרה!".

שום דבר מזה לא קורה. העובדה שזה נגמר אוטוטו- לא מנחמת. גם השאיפות והשמחה שעתידות לבוא לא מנחמות, כי אתה חי ותקוע עם ההווה. במקרים אחרים, יש סיכוי שזה היה נותן לך את הכוחות להמשיך הלאה, אבל היום, אני מודה שאני לא מסוגל. גם אותי, עם כל הכוחות הנפשיים שיש לי - הצליחו לשבור.

אז המנטרות נגמרות והשעון המעורר מופעל לשעה 6:10, שעה שהפכה להיות שנואה עליי ביותר ומזכירה לי את תחילת כל הרע בחיי. אני לא יודע להסביר איך אני בכלל מצליח לקום מהמיטה, ואם אני אמור להרגיש גאווה שהצלחתי. אם להיות כן, לעתים אני רוצה לא להתעורר בכלל.

הצעדים הראשונים לבית הכלא נעשים מאוטובוס לאוטובוס והשער מתקרב. אתה רואה את הפנים השנואות חולפות על פניך, אותם המשפטים המטומטמים והמזלזלים שהופכים אותך לאפס והעצבים המיותרים שמציפים את כל הגוף שלך. כל משפט נוסף שלהם רק מגביר את הרצון לדפוק את הראש בקיר, וכמה שיותר חזק.

היום צרחתי באופן משוגע ולא פרופורציונלי על אדם אחר והוצאתי תסכול של המון זמן שאגרתי בפנים. האם זה עזר? התשובה היא לא. האם זה גרם לי לפרוק את כל מה שהיה? גם כן לא. הוצאתי, וזה פשוט חזר אלי ישירות פנימה ורק הוסיף עוד רע לנפש שנובלת ללא הפסקה.

זה יגמר, זה אוטוטו נגמר. חמישי כבר בפתח, זה לא כזה רחוק. אבל כל יום מרגיש כמו נצח. אדם נורמטיבי יקרא את זה ויחשוב שאני טיפש, שהרי טיפה חוסן נפשי והכל יהיה בסדר, אך מגיע השלב שאותו לא אאחל לאף אחד, שכבר פשוט אין כוחות. אתה מת, אתה כבוי, לא מוצא את הדרך להמשיך.

אין לי כוחות, אני כבוי. אני מתוסכל. אני מת. חמישי אוטוטו מגיע.

// אלמוני

Your email was successfully saved