טבעי.
היא לא רוצה לעשות שום דבר שנוגד את האמונות שלה. הקול שלה מהדהד בראשי בזמן שאני הולכת במסדרון של בית החולים. 
לפני כמה ימים הייתי פה עם חברה, ממש מעבר לכביש. ישבנו בבית קפה והיא ציינה שהמקום כל כך נחמד, ווייב טוב. הסכמתי איתה, וסיפרתי לה שיש כאן משרדים של ערוץ מוכר. ובית חולים. חבל שהוא קצת הורס. 
אני עוברת את הבידוק הבטחוני, השומר מחייך אלי, יש לו מצב רוח טוב. "את השיר הזה אני מקדיש לך", הוא מפנה אלי מכשיר ממנו בוקעים שירים של פעם, בספרדית. באופן אירוני כלשהו, השיר מזכיר לי את "נרקוס". בכל זאת, גם אני בדרך להילחם על חיים. 

אל מול המעלית, אני לוחצת על קומה 2 במסך האלקטרוני החדש הזה שיש לפני כניסה למעליות. החץ מהבהב, מראה לי שמעלית D תהיה שלי. בכל מקום כבר יש את החרא הזה, כנראה שזו באמת שיטה טובה יותר, מהירה יותר לעלות.
מי בכלל רוצה לעלות.

בכניסה, העיניים שלי נתקעות על הבבואה שמשתקפת מולי. אני מסתכלת לה בעיניים, לילדה הזו, שבכל רגע שעובר הופכת למשהו שהיא לא מכירה. אישה חזקה? או אחת שבוחרת להתכחש לדברים כואבים? מעניין מה העיניים שלה אומרות. הרבה פעמים אני מנסה להבין, אבל קשה לי לקרוא אותן. למרות שהן גדולות.

המעלית עוצרת בקומה השניה. אני יוצאת ממנה, מחכה. 
היא תמיד מאחרת, מאז שאני קטנה. מסדרון ההמתנה מלא באנשים, אבל למרות זאת, הכי שקט בעולם. האם כולם כאן במצב שלה? 

השלט של המחלקה, PET CT, תמיד מצחיק אותי; הרי המילה Pet היא בעצם חיית מחמד. משחק מילים, וקשה לי שלא לתהות אם הכוונה היא בעצם למחלה. חיית המחמד שלה.

היא מגיעה. הזמן להיכנס לבדיקה. אני עוזבת אותה לשעתיים, והולכת לכתוב בבית קפה שליד.

// אנונימית

Your email was successfully saved