תמיד ידעתי שאני לא 100% בריאה בנפש. זה די ברור, איזו בחורה יכולה ליפול כל כך הרבה פעמים, לקבל מכות מהרצפה או מסתם שולחנות ולא לבכות גם אם הכחול בגודל של הרגל עצמה? איזו בחורה יכולה לשמוע מוזיקה כל כך חזק עד שזה כואב, ואיכשהו עדיין להציף את המוח במחשבות? איזו בחורה יכולה לצאת עם מישהו כל כך הרבה זמן, ולהרגיש אשמה כל פעם מחדש?

איזו בחורה יכולה לצאת לטיול בן 5 חודשים, לטוס לבד מהארץ ולטייל עם בנות שעזבו אותה מכורח הנסיבות, ועוד להתגעגע אליהן במקום להתעצבן? איזו בחורה תטייל חודשיים לבד ותחווה חוויות כל כך מרגשות, ותתחיל לשכוח אותן גם אם עוד לא עברה חצי שנה? איזו בחורה לא תאהב את הגוף שלה כל חייה, ועדיין תאכל מה שהיא רוצה, ובסוף המנה גם את הלב שלה? 
אומרים, שלהודות בבעיה, היא 50% מהפיתרון. היום, בגיל 22, נושקת ל-23. אני מודה- יש לי בעיה. 
אני לא יודעת איך להתחיל לאבחן אותה. זה נע בין ביקורת עצמית ענקית יום יום, הרגשת אשמה תמידית על דברים שעשיתי, תחושת פספוס אדירה על דברים שלא עשיתי, חרטות על שטויות שעשיתי, תלותיות יתר באנשים שהכרתי, והיכולת ליפול כל פעם מחדש, גם אם עדיין לא קמתי.

אני מרגישה שהשנה האחרונה התחילה לבגר אותי. לא כי טיילתי 5 חודשים ביבשת שונה לחלוטין, לא כי נפרדתי מהאהבה הכי גדולה שלי, לא כי התנסתי בכל מיני דברים, לא כי עברתי לגור לבד, לא כי אני לומדת דברים חדשים. 
אני מרגישה שאני מתחילה להיות קצת פחות מנותקת מעצמי, קצת פחות מנסה להיות עם אנשים, קצת יותר מסוגלת לסבול את המחשבות שלי, גם אם הן שגויות לחלוטין, גם אם כל מעשה הוא טעות ומשהו שממש לא כדאי לעשות. 
גם אם אני אתאכזב בסוף, גם אם אני אבכה בסוף. 

מצד אחד, אני הכי אוהבת להתלונן על המצב. אני מרגישה שאני לא טובה בכלום, ועם זאת- אני הכי טובה בתלונות.
 מצד שני, אפילו לי נמאס להתבכיין על גורלי האכזר, איפה שהוא בין החוסר ביטחון לבין הביקורת העצמית, אני מנסה להתחיל את היום בגישת ה"היום יהיה יום טוב!"
לא צריך יותר מחמש דקות כדי להבין שכנראה היום לא יהיה יום טוב, בטח שלא מצוין, ובטח שלא בסדר. 
הריכוז בשיעור ברצפה, ההגיון כבר לא משתף פעולה, המחנק בגרון משתק, ובמקום לחייך בזיוף אני שומרת על פרצוף סטטי עם עיניים בורקות ועצובות.

בכל חוויה שעוברת, עוד עצב מתעורר, מנסה להגיד לי "די, תניחי לעצמך קצת. מה נסגר איתך? למה את חושבת שזה רעיון טוב? תפסיקי להקשיב ללב שלך, זה לא הפיתרון. תפעילי את המוח קצת, את חייבת להפסיק להיות כזאת פזיזה, תפסיקי לאבד שליטה"...
תמיד אמרתי שלא עשיתי כלום עם החיים שלי, כנראה ככה מרגישה ריקנות. אבל תכלס, עברתי כל כך הרבה, שאני כבר לא מצליחה לשאת.

מפה לשם, השנה, החלטתי גם לטפל בבעיה. הדרך עוד ארוכה, אבל היא מתחילה בצעד אחד, קטן. אני כותבת את הפוסט לא כי אני זועקת לעזרה, יש לי המון עזרה. יש לי המון תמיכה, אני משתפת את כולם. 
אני כותבת את הפוסט כדי שתהיה לי אסמכתא, שמתישהו במהלך חיי הבנתי שמשהו לא בסדר, והבנתי שהגיע הזמן לעשות שינוי. לא צריכה לחולל מהפכה ושייזכרו אותי, 
צריכה רק להיות מי שאני, ולהינות מזה. 
// אלמונית
 

Your email was successfully saved