יצאתי מהעבודה, הלכתי לכיוון האוטו, התיישבתי ונשמתי עמוק. לקחתי את הטלפון ורציתי לסמס לך. זה מה שהייתי עושה בדרך כלל אחרי יום קשה. העניין הוא שכבר כמעט ואין לי כאלה. החיים האכילו אותי בכל כך הרבה חרא שבאמת לא קל לשבור אותי או להרוס לי את הערב. אבל באותו רגע נשברתי ורציתי להרגיש טוב עם עצמי.

לא רציתי להיות לבד ומשום מה, אני חיה באשליה שאתה זה שתמלא לי את החסר. אבל אתה לא. ואני יכולה לשלוח לך הודעה. ואז או שאני אתבאס ממך באותו ערב, או שניפגש ואני אתבאס ממך למחרת. כך או כך אני אתבאס, אז למה? טיפשות זה לחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאה אחרת. לא בא לי להיות טיפשה.

הנחתי את הטלפון וחיברתי אותו לאוטו. שמתי את הפלייליסט שאני הכי אוהבת והתחלתי לנסוע. הדמעות התחילו לרדת לי. בניגוד לרצוני יש לציין, מה גם שהן הפריעו לי לנהוג. ניסיתי לנשוך שפתיים, אבל כוסאמק, יאללה שירדו הדמעות. אף אחד לא רואה, לאף אחד לא אכפת. אין לך מול מי להעמיד פנים שאת וונדרוומן. שאת חזקה ומוצלחת. שאת יכולה להתמודד עם הכל ואת הכי מקצוענית. פה את יכולה להודות שקשה. שאת לא מושלמת. ששנים את עסוקה בלרצות אנשים ולנסות לפתור את התסביכים שלך אצל פסיכולוגית. שתכלס, גם היא לא הצליחה לפתור אותם. או שאולי בכלל לא ניסית.

אני נכנסת לפקק הזה באיילון ודופקת עם הידיים על ההגה. אני מתה להגיע הביתה וזה ייקח לפחות עוד חצי שעה. למה כל האנשים האלה כאן? אתם מעלים כל היום תמונות שלכם מחו״ל, אז למה הרכבים שלכם על הכביש? עברתי להתעצבן על הממשלה ועל זה שיש לנו חרא מדינה. שאין כאן כבישים ותשתיות ולמה בכלל אין כאן רכבת תחתית כמו בחו״ל? שם זה לא היה קורה. באמת היה לי חלום לעבור לגור בחו״ל. התנועה מתקדמת ועכשיו אני תקועה ברמזור. חושבת למה לעזאזל אני גרה בגבעתיים? למה לא קרוב יותר לעבודה? למה לא עם מישהו שיחכה לי בבית בסוף היום ויגיד לי שהכל בסדר? שאני לא אצטרך לגור בגבעתיים כי ככה יותר קל לצאת לדייטים. לא יצאתי לדייט שלושה חודשים. 

אני מגיעה לרחוב שלי וחיפוש החנייה מתחיל. כאילו מישהו למעלה בודק את הגבולות שלי. אני נזכרת בסיפור הזה על איוב. וכמה חרא הוא אכל ולא נשבר. ואני נשברת ככה כי מישהו דיבר אליי לא יפה וכי לא מצאתי חנייה. שני רכבים תופסים לי את החנייה ואני מחייכת. זה כבר מצחיק, בחיי. כשלא הולך אז לא הולך. רק שלי לא הולך כבר כמה שנים. אני מנסה בכל כוחי להתרכז בחנייה ולא בזה. לא רוצה עכשיו שוב להתעסק בכל מה שרע בחיים שלי. לא רוצה להאשים את עצמי שאני לבד או לחשוב שאני לא מספיק טובה.

אחרי חצי שעה אני כבר אפטית לגמרי. כמו מישהו שכבר מעולף ולא משנה לו מה קורה סביבו. הוא בעולם אחר. אולי כמו על איזה סם טוב, מרחפת. הרבה זמן רציתי לנסות איזה משהו חזק. פתאום נזכרתי בזה. זה שוב הזכיר לי אותך, כי אמרת שכדאי לי ושתנסה איתי ביחד, שאני לא אהיה לבד. אבל אני לבד.

בתזמון מושלם אני מוצאת חנייה. מעניין אם הייתה לך יד בזה. אם רצית שבדיוק בנקודת אור ביום שלי, אני כבר אהיה רגועה מספיק ואזכר בך שוב. ואז אני אסמס. אתה תרגיש טוב לגבי עצמך, שאני עדיין שם. זה בסדר. גם אני הייתי מרגישה כמוך. הלוואי והיה לי מישהו שיגרום לי להרגיש טוב לגבי עצמי. במיוחד עכשיו. אבל זה בסדר, אל תתנצל. לא שאי פעם התנצלת.

לפחות מצאתי חנייה קרובה. אולי דברים טובים כן קורים למי שמחפש חנייה חצי שעה. 
אני מטפסת הביתה. שתי קומות מעולם לא היו נראות גבוהות יותר. אני הולכת למרפסת, מתיישבת ומעשנת ג׳וינט. תוהה אם זה מספיק חזק בשביל להרגיע לי את המחשבות. זה קצת עושה את העבודה ואני נכנסת למיטה ומכבה את האור. 

לקחתי את הטלפון והחזקתי אותו ממש כמו אקדח טעון. לירות או לא לירות, זאת השאלה. יאללה, תקבלי החלטה. החלטתי להניח את האקדח בצד ולשים אותו על שקט. עצמתי עיניים והתחבאתי מתחת לשמיכה. יש לי רק עוד כמה שעות עד הבוקר ואז אני צריכה להתחיל הכל מהתחלה. 

// אלמונית

Your email was successfully saved