כן, אני סבבה, או כמו שתלמיד שלי אמר לי אתמול- "את לא נראית שבורה". לא ממש לא שבורה. אולי יותר מרוקנת. אולי גם זאת לא ההגדרה המדויקת. שברת אותי כבר מזמן. בשיחת הפרידה-לא פרידה הראשונה שלנו. 

הטיימינג היה מוזר. ערב חמישי בבר השכונתי שלי, שנינו קצת שיכורים ומסובבים, וזה נראה היה לך כמו זמן הגיוני לעשות שיחה שבתכל'ס לא אמרה שום דבר, מלבד "אני לא חושב שאני יכול לתת לך את מה שאת מחפשת כרגע"- כן אדוני היודע. קנחת בלתת לי חיבוק של החיים, מלווה ב"ממי איך אני שמח שדיברנו", בזמן שאני פשוט בוהה בך בהלם ורק חושבת לעצמי - מה קרה פה הרגע, נפרדנו? למה אתה מאושר כאילו הרגע הצעת לי שנחיה ביחד לנצח? מה פספסתי פה? 
פה התחילו בעיות התקשורת. עד שהתחלת להתערבב עם עצמך, הכל זרם יפה להפליא. 
אחרי הערב הסופר הזוי הזה, אני לא יודעת איך ולמה, אבל עוד המשכנו אליי. לא הבנתי בכלל מה קורה, בעיקר ממש רציתי שתעוף משם ואוכל קצת לבכות עם עצמי בשקט. ואתה בכיף שלך, כרגיל, מחבק אותי אליך כאילו אין מחר, מעולם, אף בן זוג לא הצמיד אותי אליו ככה, ולא תוכל לשקר לי בחיים שזו לא אהבה. שככה אתה מחבק כל אחת לחיקך.

בבוקר שאחרי, כאילו מישהו ישן בכלל בלילה הזה, קמתי להעביר שיעור יוגה. חזרתי למצוא אותך מלבב ומקפץ כהרגלך, כשלי רק בא שתלך. רק תלך כבר. אל תלך. 
בסוף הלכת. נותרתי לבד עם העצב, לבכות לי קצת לבד כמו שכל כך רציתי. 
ואתה, כרגיל. שולח לי הודעות עם נשיקות, מתעניין בשלומי... מה אתה רוצה לעזאזאל?! 

לא הגבתי. רק בשביל לקבל ממך בבוקר שאחרי הודעה עם מלא סימני שאלה מבולבלים שחרטו לי על הלב עוד חריץ. 
כתבתי שאני מצטערת, הייתי צריכה קצת זמן לעצמי. ואתה בשלך. הסליחה לא נחוצה פה, וממשיך כרגיל. מאז עברנו כבר עוד שלוש שיחות פרידה הזויות שכאלה. עוד אחת שאתה יזמת. ועוד שתיים שבהן ממש ניסיתי להבין מה קורה ולעשות את הקאט. 
ואז ארוע. ביחד. אחרי סופ"ש שלם שאתה בודק כל שניה מה איתי, ורוצה להפגש אבל חלילה לא יוזם כלום, רק מסביב. שחלילה לא אחשוב שקורה פה משהו זוגי. 
מסיבה שלמה ומטורפת שאתה סביבי, מחפש אותי, מביא לי דברים. מרחיק ממני גברים. כן, קלטתי. אפילו מבעד מסך האלכוהול, היה קל מאוד לקלוט. 
אתה אולי לא קלטת, אבל כל מי שסביב קלט. 
כצפוי, סגרנו את המסיבה יחדיו, ובטבעיות המשכנו אליך. 

האמת היא, שהייתי הרוגה. אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים. למיטב זכרוני, ניסיתי לתת לך נשיקה ודחית אותי. הגבתי ב- "די. מספיק". לקחתי את הדברים וסערתי לי החוצה. הספיק לי, תודה. אוספת את שבריי, ומנסה למצוא את הדרך שלי אליי ואל הלב שלי חזרה. 

אז כרגע קצת ריק, אבל צריך לרוקן בשביל לפנות מקום.

// אלמונית

Your email was successfully saved