אמא יקרה לי,
אני כותבת לך את המכתב הזה, מכתב שניסיתי לתרגם לגוון, מצלול וטון במשך שנים, אבל לא היית מוכנה להקשיב ולהבין את הכאב שמסתתר במרווח שבין אות לאות. כואב לי אמא, גם שנים ארוכות אחרי, עדיין כואב לי.

אני כותבת לך את המילים הללו גם בשבילי, לספר את מה שלא העזתי לומר פנים מול פנים בצורה הכי מוחשית, חזקה ולא מרחמת. בצורה כזו שכל שתוכלי זה רק להביט בי מבלי להניד עפעף או להביע את תסכולך במילים. ולא כי תתביישי בעצמך ובמה שהעזת לעולל לבשר מבשרך, אלא כי בפעם הראשונה בחיי ובחייך את תראי ותשמעי אותי כפי שאני, בלי מסיכות או חוצצים. לשם שינוי לא יהיו לך תירוצים ולא תזלזלי בכאבי, אלא תהיי האמא המכילה, העוטפת והמחבקת שאת יכולה להיות.

אז אני כותבת כדי לתת לך סטירה ובאותה הנשימה, גם חיבוק. וזה מצחיק שציינתי סטירה, כי הרי זה מה שהייתי מקבלת ממך, על בסיס יומיומי. במשך שנים. כל בוקר הייתי מתעוררת לסיוט מתמשך, כל בוקר מצאת לך סיבה להתעצבן עלי וכל בוקר היית מפרקת אותי לגורמים.

זה היה מתחיל בצעקות שאליהן התלוותה ההתעללות הרגשית והנפשית במשפט – "אל תשחקי אותה מסכנה". ילד הוא כמו פלסטלינה, אפשר לעצב אותו כפי שרק נרצה ומספיק משפט אחד שחוזר כמו מנטרה בכדי לשרוט לו את המוח סופית.

אחרי שאבא כבר היה מתייאש מלנסות להגן עלי ותוך כדי לריב איתך, הוא היה יוצא לעבודה ואני הייתי מתכווצת עוד קצת, מפחדת ממה שעתיד לקרות. היית ממשיכה, צורחת ומתעללת בי עד הטיפה האחרונה ולקינוח מוסיפה צביטות, דחיפות ואיזו סטירה או שתיים כדי "להעמיד אותי במקום".

הייתי בוכה ורועדת אך זה לא עניין אותך. לאחר שהיית פורקת את מטען הבריונות שלך, הייתי יוצאת מהבית ומנגבת את הדמעות בדרך להסעה. מעמידה פנים שכלום לא קרה. ככה עשית לילדה שילקוט בית הספר יותר גדול ממנה.

ונחשי מה אמא, הפכת אותי באמת למסכנה. במשך שנים התהלכתי עם התחושה שאני לא מספיק טובה ולעולם לא אהיה, וזה ליווה אותי בכל פן בחיים, זה תקע אותי ושם לי רגל כל פעם מחדש.
ואז כששום דבר לא צלח, הייתי פועלת מהמנגנון אותו לימדת אותי, מתוך המסכנות, מתוך הקורבנות. "למה זה מגיע לי?" הייתי שואלת את עצמי. לא ידעתי להתמודד, לא ידעתי בכלל כמה נזק ורעל ההתנהגות שלי זורעת בי ובאחרים.

עם השנים התבגרתי ואל מחשבתי התווספה הידיעה שיש דרך אחרת. אף פעם לא ידעתי לקחת אחריות ולהתמודד עם הבעיות שלי, השלכתי את האשמה על האחרים מתוך אשליה ואמונה תמימה ומסוכנת שאולי כך ארגיש קצת יותר טוב. עשיתי את מה שלימדת אותי – את מה שהיית עושה לי.

ביום בו הבנתי את התנהגותי, רתחתי עלייך שהעזת אי פעם להרים עלי יד, להפוך אותי לילדה קטנה ומסכנה שחיפשה אהבה ובמקומה קיבלה מכות, ומעולם לא זכתה לשום הבעת חרטה מצידך. לא היית מסוגלת להודות במה שעשית ולהתנצל.

אני יודעת שאת כל כך מתביישת במעשייך עד שאת לא מסוגלת להעלות על שפתייך את השיחה הזו שעלינו לנהל על מנת לסגור את המעגל, אבל תביני אמא, אני עדיין מתמודדת עם מה שהשארת מאחור, אני עדיין אוספת את השברים ומנסה להבין איך להדביק את הכל ביחד.

אך בזכות זה קיבלתי עוצמות, עצמאות וכלים לחיים. למדתי לעזור לחלש ממני ולעולם לא לראות אותו כמסכן, למדתי להקשיב לאחר, למדתי כי אף פעם אי אפשר לשפוט אלא אם הייתי בנעליו.
הלוואי ולא הייתי לומדת ויודעת את כל הדברים האלה בדרך הזו, אך לא סתם זה פגש אותי.
תודה לך, אמא שלי, על מי שאני והלוואי שיגיע היום בו אשתחרר מהכבלים האלה.
מ.

// אנונימית

Your email was successfully saved