התריסים עדיין מוגפים כשאני קמה מהמיטה, ואני ניגשת להביט בפניי במקלחת. אני מצחצחת שיניים, אבל חסרה לי דמות מאחוריי, הדמות שלך. אתה אינך, ואני אפילו כבר לא מתרגשת מהלכלוך על האסלה שאתה משאיר אחריך תמיד, כאילו לא שם לב. ברגעים הללו הראש שלך מקדם אותך למחוזות אחרים, ואתה כבר הרחק מהמחשבה על האסלה שלנו. זה חמוד בעיניי.

יצאת לשבוע, הלכת רחוק-קרוב. אני כבר מתגעגעת אליך, וזה כל כך קשה להסביר במילים איך אפשר לשחרר אותך לשבוע וכמה קשה זה מרגיש. פתאום ׳לבדיות׳ כזו, שאלוהים ישמור, לא הייתי מוכנה אליה. כשאני לבד מגיעות המחשבות הכהות שלי, אלה שלא מניחות הרבה, אלה שמורידות, מפחדות מאוד, עצובות… הן פגשו אותי היום ונתתי להן מקום חלקי בראש, אחרת הן ירצו את כל הראש וחבל.

אחרי שהתיישבו אצלי היטב, פגע ברק ואז רעם חזק הטיח עצמו על כולנו בפחד מצמרר, כאילו מינימום נפלה פצצת אטום על העיר. החורף כבר לא רוצה לחכות יותר, הוא נולד מחדש כל שנה, והוא מכריז על כך במלוא העוצמה. ואתה יצאת לדרכך, ואני דואגת. כי מה עם הגשם הדולף, העננים האפורים, הרוח המייללת? איך תתייבש ותרגיש את חום השמש? אולי תתעצב כמוני? כי קרן שמש שומרת עליך תמיד, ומחממת כשצריך. אני מתגעגעת אליך מאוד, וחלפה רק שעה מאז נסעת.

בבוקר הערת אותי עם צלילים מלבבים של כחכוח גרונך ושאריות מהסיגריות של אתמול בריאותיך, ואז מיד צללת איתי לסבב נוסף של נשיקות וחיבוקים ארוכים וחמים כאלה, שהכי צריך אותם בבקרים כמו היום. אתה חלק מעמוד השדרה שלי, חשבתי לתומי היום. אתה יציב, גאה, עניו, אוהב, רגיש. אתה כל מה שאני מבקשת לעצמי, ואני מפחדת שמשהו ישתנה בנו.

אתה לא מפחד, אתה אוהב להתמודד עם מה שיבוא, אבל לא כל כך אוהב לדבר - משאיר את התפקיד הזה לי בדרך כלל. אתה טוב יותר בלברוא מרחב של חום, של קבלה, של תמיכה ומגע. אני יותר אימפולסיבית, פולטת, מברברת, חושבת בקול רם, מדברת. המיזוג הזה לא תמיד קל לנו ביחסים, לפעמים אפילו נפיץ. זה כמו אש ומים, אני חושבת לעצמי. יש בך עוצמות של המים, ואני לפעמים אש יוקדת, חסרת רחמים. אבל בניגוד לטבע הקיים, המים שבך לא מכבים את האש, הם מקטינים אותה אולי, מאזנים אותה, והיא מצידה נותרת בוערת ודולקת.

אתמול דיברנו בלילה על הסקס שלנו בכזו פתיחות, שחשבתי לעצמי מי עוד באותו רגע בדיוק, יושב כמונו ומדבר יחד עם בן/ת זוגו על המיניות שלהם, והאם גם להם נוח כל כך. יצרנו עולם אהובי, בו אפשר לכעוס ואפשר לדבר, אפשר לאהוב וגם להתרחק, אפשר הכל, רק דרך היחד שלנו. כל כך רחוק מקיטשיות, כל כך קרוב לעצמיותנו. אני כבר לא יכולה להמתין ולצפות לפגוש אותך, והפעם בטוח שונה.

// אנונימית

Your email was successfully saved