פעם, כשהייתי קטנה, אם אמא הייתה מתעצבנת ממש היא היתה שוברת צלחות. 
ה- OCD שלה היה דואג להכניס אותן לשקית גדולה של זבל ורק אז הן הוטחו עם כל הרגשות ברצפה.
היינו עומדות לידה, אני ואחותי הקטנה, ומתחננות בפניה שתפסיק.
אבל היא היתה עמוק בשלה, בתוך בועת התמוטטות מלאת עצבים, הרבה מעבר לשליטתנו.

אולי זה משהו שקיבלה מסבא וסבתא, אולי לא.
ואז הרסיסים הגיעו אליי. 
בכלל לא הרגשתי אותם, כי אני לא שוברת צלחות.
אני כן נמנעת-מוויכוחים-מושבעת.
מדחיקה רגשות ו׳מתקדמת הלאה׳.
רק שיעבור.
מה שכבר מאחוריי אמור להישאר שם.

ההדחקה שלי נקברה אי שם בין הצלחות, באיזה מערום זבל שכבר התכלה מזמן, והזיכרונות האלו, הם צפים רק כשמעיר אותם טריגר מספיק חזק.
ואני? כבר שנים נמנעת מוויכוחים. מהרמת קול. מהאופציה לריב עם מישהו. גם אם הוא מטפס לי על העצבים עם ציפורניים. רק בבית של ההורים אני מצליחה להרים את הקול באמת כשאני עצבנית.

לפעמים אני מרגישה שהנה עוד רגע ומגיע ריב, וכשהוא בא ואני מגיבה באדישות זה מרגיש שהנה עוד רגע ודורכים עליי.
אבל מה זו הרגשה של רגל שדורכת עלייך לעומת מיליון רסיסים של זכוכיות, ריבים וצעקות?
אז למדתי לשתוק.
כי זה מה שאמא עשתה.

כשהיה לה קשה היא הייתה נשברת בינה לבין עצמה, עם צלחות מעוטרות קישוטי וינטאג׳ לא הכי יפים שיש, בתוך שקית גדולה של זבל, רק שלא יתפזרו הזכוכיות ונדרוך עליהן בטעות.
כי זה דבר אחד להישבר ליד הילדים שלך ודבר אחר לגרום להם להיחתך מהשברים שלך.

אמא לא יודעת שהזכוכיות מצאו דרכן אל מתחת לעור שלי וחתכו בבשר הזיכרון רק שנים אחרי – כשהייתי צריכה להרים את קולי כדי שלא ידרכו עליי והייתי מוכנה גם לספוג את השברים. היא לא יודעת שכשזה קורה הגוף שלי רועד מבפנים ואני צריכה להסדיר נשימה, כי הבפנים שלי מסרב להתרגל לאדרנלין שלילי. היא בטח גם לא יודעת למה במשך שנים הייתי מרוחקת למרות שאני אוהבת אותה בלי סוף, אולי היא בכלל לא יודעת שאני מרוחקת והכל בראש שלי.

מאז, בכל מטבח עם כלים ישנים, כשאני נתקלת באחד מעוטר קישוטי וינטאג׳ לא הכי יפים שיש אני מחייכת. חיוך חצי עצוב כזה שמחזיר אותי בזמן שנים אחורה, ומיד מערבבת אותו בחיוך שמח יותר, כי אין כמוני – מדחיקה של אמא.

// אנונימית
 

Your email was successfully saved