טבעי.
אנחנו מדברות, כבר יום שני. "החלטתי", הקול שלה נשמע מהצד השני של הקו, "אני רוצה את זה טבעי". היא סיפרה לי עוד על תהליכים רוחניים שהיא עוברת. "וכל זה", היא סיכמה, "יעזור לי להתגבר. ואת תראי, אני אעשה ככה שהמחלה לא תחזור. המצב שלי לא גרוע, לא סופני. אני יכולה לחכות". הפעם באמת האמנתי לה. היא נתנה לי כל כך הרבה סיבות טובות, איך אפשר שלא? 

סיימנו את השיחה וניתקתי את הטלפון. "היא מעדיפה את זה טבעי", פניתי אליו, הוא בדיוק יצא מהמקלחת.
הרבה קווי דמיון חברו ביני לבינו. הוא ידע מה זה להתמודד עם המחלה, הוא איבד מישהו אהוב לו מאד. 
הקול ההגיוני והרגוע שלו הסביר לי שדווקא בגלל שזה לא סופני, כדאי לפעול עכשיו. המרשם לא סותר את הטבעי שהיא מאמינה בו, זה צריך לבוא ביחד. דבריו חיזקו את הדעה שהייתה לי עד לפני 10 דקות. 

אבל היא עקשנית. אני יודעת את זה, מכירה אותה מאז שאני קטנה.
"היא גיבורה, אמא שלך", אמרה לי בסוף שבוע האחרון מישהי שאני מעריכה מאד. "לוקח לבן אדם הרבה אומץ כדי לצאת נגד הרופאים שלו". ואני עניתי לה שאני לא יודעת אם היא גיבורה ואם כל זה באמת נקרא אומץ. וכנראה... שהזמן יגיד את שלו. 

עד אז, אני מנסה בעדינות לטפטף לה עובדות. לשלוח מחקרים בעד הקונבנציונאלית והתרופות המומלצות. לשוחח עם האנשים קרובים לה, להם אני מסבירה את המצב, כדי שבפעם הבאה שיפגשו, יגידו מילה טובה על צד ההגיון. הלוואי שכל זה יעזור.

היא מעדיפה את זה טבעי. 
הטבע שלנו ברא את המחלה.
וזה קצת אירוני, כמו בשיר של אלאניס מוריסט, בו הכל קורה הפוך ממה שאנחנו רצינו. אבל גם זאת דרך הטבע. 
תאכלס, גם התרופות.

// אנונימית

Your email was successfully saved