לחלק א׳
לחלק ב׳


שקט. אני לא רגיל לשקט כשאני מתעורר בבוקר. אנחנו שניים בדירת שני חדרים עם מרפסת גדולה. כשאשתי מתעוררת לפניי, כמו שקורה במרבית הפעמים, יש רעש. היא מתיישבת בסלון ורואה את חדשות הבוקר בטלוויזיה, לאחר מכן מכינה קערה של דגני בוקר במטבח, וכשהזמן לצאת לעבודה מתקרב היא מתארגנת ומסתדרת בחדר האמבטיה ואז בחדר השינה. עכשיו שקט. לא טלוויזיה, לא מטבח, ולא יחד איתי בחדר השינה. השעה עדיין מוקדמת, מה שאומר שאם היא לא בתוך הדירה - אז היא בטח מחוצה לה. אני מוריד את רגליי לרצפה, שם את הכפכפים שנחים ליד המיטה ויוצא אל המרפסת.

אני רואה את אשתי יושבת עם הגב אלי, פנים לזריחה וכוס תה בידיה, והיא אפילו לא מסתובבת לכיווני. משהו רציני קרה, אני מרגיש שמשהו לא בסדר. בהתחשב במצב, כנראה ששוב אכזבה. שנה וחצי שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. למען האמת אפילו הצלחנו, פעמיים. הריונות היו, לא ילדים. לכן, כשאני מתעורר לשקט, למה עוד אני יכול לצפות?
"היי מאמי", אני אומר בחשש, "מה קורה?"
״היית בשירותים?״, היא שואלת חזרה בעיניים אדומות ועצובות.

בפעם האחרונה שנכנסנו להיריון, אשתי דיממה. כך גילינו שההיריון לא צלח. אני מדדה לכיוון השירותים, הרגליים לוקחות אותי לשם אבל הראש שלי מצפה לנורא מכל. אני נכנס לחדר המקלחת, מסתכל פנימה לתוך האסלה, והיא נקייה. הלב שלי דופק חזק, העיניים שלי זזות מהר, והמוח שלי מנסה להבין מה אני אמור לראות. לקח לי חצי שנייה להבין, והסטתי במהירות את המבט שלי לעבר הכיור. מקלון. שני פסים. הלב שלי ממשיך לדפוק, רק שעכשיו יש גם דמעות בעיניים וחיוך ענק שמרוח על הפנים.

אני יוצא למרפסת פעם נוספת, מחבק את אשתי ומנסה להבין למה לעזאזל היא כמעט גרמה לי להתקף לב.
"תגידי, את רצינית?! יש לך מושג מה עבר עלי?" היא מסתכלת עלי ולא מבינה למה אני לבן כמו סיד. "למה? מה חשבת כשאמרתי לך ללכת לשירותים?" "לא יודע! שיש שם עובר מת או משהו והכל יהיה מלא בדם!", אני עדיין בשוק. "מה?! למה שאני אשלח אותך לראות דבר כזה? למה שאני אשאיר גם את השירותים ככה י'דפוק?" זו הפעם הראשונה שהיא חייכה הבוקר. עדיין עם עיניים אדומות ועצובות היא אומרת לי, "ביקשת ממני לא להעיר אותך ב-5 וחצי בבוקר ולבשר לך שאני בהיריון, כמו בפעם שעברה, אז חיכיתי עם זה והשארתי לך את הבדיקה בשירותים לרגע שתתעורר".

בזמן שכל העניין הסוריאליסטי הזה קורה, הראש שלי רץ. אני מבין שהיא דומעת כי היא לחוצה או שבורה כי היא לא מאמינה שההיריון הזה יצליח. זה הפוסט האנונימי האחרון לנושא זה, אולי הגיע הזמן לומר מילה או שתיים על האישה של חיי.
ההיכרות שלי איתה שינתה את הגורל שלי. היא חכמה ואין לי שום סיכוי להסתיר ממנה משהו, היא יודעת מתי אני משקר. היא אוהבת להתפנק ויודעת לנצל את האהבה הענקית שיש לי אליה טוב מאוד, וזה בסדר גמור כי אני אוהב לפנק אותה. היא גם יודעת מתי אני עצוב, ומתי צריך לחבק אותי כפיות בלילה אם הפעם אני זה שצריך חיזוק. היא חזקה, אבל רגישה, לכן אנחנו ברגע הזה עכשיו. אבל מעבר לכל זה, הדבר הכי אמיץ שהיא עשתה זה להתחתן עם אידיוט כמוני שחושב שיראה עוברים מתים בתוך השירותים כשהוא מתעורר בבוקר.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיריון, כל היריון, הוא ברכה וצריך להיות שמחים. שלא תאבד את האמונה עכשיו. אולי בפעם השלישית תצא לנו גלידה, או במקרה הפחות טוב נסיך או נסיכה.

אין לי דרך אפילו לתאר בפניכם את האושר שהיה לנו כשראינו לראשונה את פעימות הלב באולטראסאונד. אין מספיק מילים שיוכלו להיכנס לפוסט שכזה. יש עוד מספר בדיקות לעשות, אבל נכון לעכשיו אנחנו עומדים להיות הורים לילד או ילדה. קשה עדיין לדעת, אנחנו רק בשבוע תשע. עכשיו כבר יש לצאצא הקטן אוזניים. בקרוב מאוד אתחיל לחפור לו, ללמד אותו, להסביר לו (או לה) שאני שם בשבילם, תמיד.

*המון המון תודה לכל מי שהגיב לפוסטים הקודמים ונתן תמיכה, ותודה מראש גם למגיבים לפוסט הנוכחי. תודה אחרונה וענקית לאשתי המדהימה שהסכימה להיחשף (אנונימית), לא עניין של מה בכך.

// אנונימי

Your email was successfully saved