הכל קרה כל כך מהר והזכרון עד היום קצת מטושטש.
אני זוכרת את עצמי בורחת ממך, לא רוצה "לשחק" איתך, מפחדת להיות איתך באותו החדר. אלו היו זמנים ששנאתי לנסוע לסבתא ולקח לי כמה שנים עד שחזרתי לאהוב מחדש.
לקחת ממני משהו שלא ניתן להשיב ולעולם לא תוכל לתקן, גם לא אני. לקחת ממני את התמימות וזרעת בי פחד ותיעוב עצמי. היום אני יודעת להסביר לעצמי שזו הייתה סקרנות של ילד, גם אם התחלת כבר להבין מה המשמעות של המעשים שלך.

אבל איך אוכל להסביר לילדה הקטנה שבי כמה יכאב לה אם היא לא תעצור את זה בזמן, איך אספר שמעבר להרגשה שמה שאתה עושה זה אסור, היא תתהלך אחר כך בעולם בתחושת מועקה ומחנק עצומים. איך אומר לה שזהו אמור להיות מעשה טבעי, קסום ויפה, בין אנשים אוהבים ומכבדים.
דחפת לי בכוח את ההבנה וההכרה של עולם המבוגרים עוד הרבה לפני שהייתי מוכנה לכך. בִּגרת אותי ברגע, גנבת ממני את התום, את שמחת החיים, את הילדות – ושום דבר לא חזר להיות כפי שהיה.

בכל פעם שהיינו מגיעים לסבתא, כל הנכדים היו מסתגרים באחד החדרים והולכים מכות בצחוק. ככה היינו משחקים. לאט לאט כולם היו מטפטפים את דרכם החוצה והיינו נשארים רק שנינו. היית נשכב עלי ונוגע במקומות שבן משפחה לא אמור לגעת, לא אמור לרצות לגעת, ואני הייתי קופאת. לא רציתי את זה, אבל לא ידעתי איך לומר לך לא, פחדתי שתרביץ לי או שתספר ותאשים אותי, אני חושבת שאפילו איימת עלי. הכל כל כך מעורפל, נקבר עמוק בתת המודע מתוך המקום של הנפש להגן עלי, על הילדה הקטנה.
ההכרה שלי במה שקרה עלתה רק בשנים האחרונות, וכמה שזה שרף לי.

רציתי לתפוס את הילדה הקטנה הזו, לחבק אותה ולהגיד לה שהכל בסדר ושהיא מוגנת. שלא תפחד להגיד "לא", שהיא חייבת להתריע למישהו ולא לשמור דבר מזה בבטן, שתספר לאמא ואבא. שזו לא אשמתה בשום צורה, גם אם היא לא עצרה אותך, ושהיא לא צריכה לחיות עם זה במשך שנים כה רבות, עם הבושה.

אני אוהבת אותך ושונאת אותך בו זמנית. אתה המשפחה שלי, ואני יודעת שאתה לא אדם רע או סוטה, אבל אני רוצה לספר לך כמה פגעת בי, כמה חיללת אותי, ושעד היום אני סוחבת איתי את הזיכרון המעומעם והידיעה שהגבר הראשון איתו הייתה לי אינטימיות הוא בן משפחה. פגיעה ששנים אחר כך השפיעה על חיי המין שלי.

עשית דבר פסול שמעלה בי תחושת חלחלה. זה מעציב ומרגיז אותי כל כך שבא לי לצרוח עליך ולנער מעצמי את הכאב הזה, הכאב שאתה כפית עלי. אתה ידעת מה אתה עושה ובכל זאת המשכת, ולאחר שברחתי ממך בכל דרך אפשרית, רק אז הפסקת. ומעולם לא דיברנו על כך. מעולם לא זכיתי לסגור את המעגל הזה.
היו שנים בהן לא הייתי מדברת איתך, לא הייתי ניגשת לומר שלום, ואתה ידעת ושתקת.

יש לך ילד עכשיו. איך היית מרגיש אם היו נוגעים בו. אם מישהו מהמקום הבטוח, מהמשפחה שלו, היה מעולל לו את מה שעוללת לי?
עד היום לא סיפרתי להוריי כי אני מבינה שמשפחה שלמה עלולה להיפגע, אז אני מקריבה את הצורך שלי להתעמת איתך ולהעניש אותך על מה שעשית. לטובת אמא שלך, לטובת הוריי, לטובת הבן שלך.
אני שונאת ואוהבת אותך בו זמנית, והלוואי שיום אחד אפסיק לפחד ממך ולהרגיש אשמה.
מ.


// אנונימית

Your email was successfully saved