"מספר 160 לעמדת הקבלה".
אני יושבת שם, מרגישה כאילו אני באגף הנידונות למוות, כאילו כולם מסתכלים עלי, איך אישה כל כך צעירה נמצאת פה. נשים בגיל שלי, שלא נאמר בחורות בגיל שלי, לא מגיעות למקום הזה לעשות אולטרסאונד. אני מרגישה הכי חשופה שאפשר, כולם רואים אותי ולתוכי, מי צריך אולטרסאונד כשיש מבטים של בני אדם. 

אני מרגישה כמעט אשמה שאני יושבת פה. אפילו לא בגלל שאני "עובדת" ובכלל נמצאת במקום אחר על חשבון שעות העבודה. אני מרגישה לא נעים להיות פה פשוט כי נשים מתחת לגיל 40 לא נמצאות בחדר הזה. גופים צעירים כמו שלי לא פוקדים מקומות כאלה בשעות כאלה, אלא נמצאים בים. 
אבל הגוף שלי, זה שאני מאביסה אותו בויטמינים, זה שאני עושה בשבילו אימונים כדי שבגיל 70 אני אהיה בריאה, עושה סימנים של בגידה רגע לפני גיל 28. כך יוצא שבמקום להזדיין עם כל העולם ולפחד מהריון אני עושה אולטרסאונד שד.
 
"למה הגעת לפה? בדיקה שגרתית?" שואלת הפקידה בקבלה, ואני צוחקת ועונה, "בנות 27 לא באות לבדיקת שד באופן שגרתי, לא ככה?" היא צוחקת ומבינה איזה טעות עשתה. 
"יש היסטוריה של סרטן במשפחה?" ואני עונה בשאלה חזרה, "מאיפה להתחיל? סבתא, דודה, סבא, סבתא, דודה של אמא..." אני יושבת שם ומחכה לבדיקה, וכמו קלישאה טובה כל החיים שלי עוברים מול עיני. רק שבמקום רגעים שמחים ועצובים, אני מדמיינת את כל הגברים שנגעו בציצים שלי, אלו שכרגע עשויים להיות הדבר הכי גרוע שקרה לי. 

אני נכנסת לחדר הבדיקה והטכנאית אומרת לי להתפשט. אוקיי, מביך, אבל אני עושה את זה. בחדר יש מראה, כמה לא מתחשב. אני מעבירה מבט חטוף עליהם. לכל אישה כמעט יש יחסי אהבה שנאה עם החזה שלה, אבל פתאום אני מסתכלת עליהם ואוהבת אותם, אני לא רוצה להיפרד מהם. אני מתפשטת וצועדת לאט פנימה, אוחזת בהם כאילו אם אפסיק להחזיק אאבד עליהם סופית את השליטה. 
אני נשכבת על המיטה והיא מתחילה לצלם ולצלם ולצלם, אני משחקת אותה הכי קול שיש, אבל בפנים עוברים לי סרטים. כל החיים התכוננתי לרגע הזה, ועדיין זה נראה לי הזוי שאני כאן, על המיטה הזו. 

היא אומרת שהיא מרגישה משהו, ושולחת אותי כאילו כלום להתלבש, ואחר כך מאחלת לי עם חיוך בשורות טובות. בסיטואציה כזו כל מילה, הברה וחיוך נראים חשודים, היא בטח יודעת משהו ולא אומרת לי. אני יוצאת משם, אבל איך ממשיכים עכשיו? איך שבוע שלם אני אמורה לחכות? הדבר היחיד שיש לי בראש זה אם סרטן זה מרזה, בכל זאת צריך לשמור על השגרה בתוך הטירוף.

// אנונימית

Your email was successfully saved