אם היו מחלקים את העולם לאנשים שאוהבים נוף ירוק ופורח, עם אגמים ומפלים לבין אנשים המעדיפים את הנוף הצחיח עם המרחבים החשופים - אני נמנית עם אנשי המדבר. ההליכה בנחל יבש שנותרו בו רק זכרונות של מים, מול הרים ענקיים וחמים. מרחבים חשופים של חול מפנים סופסוף מקום פיזי למחשבות. אין עצים סבוכים ומפלים רועשים, אלא דממה וצמחייה חזקה, למודת תנאים קיצוניים של אקלים. כאילו הטבע שם חכם יותר, בדומה לאדם המתמודד עם קשיים ומתגבר עליהם בחוסנו (לא משנה אם מדובר בתוצר ביולוגי או נרכש), אלא עצם החוסן.

בטיול צריך לחשב תכופות היכן להניח את הרגל כדי לא למעוד. מביטים הרבה על הקרקע אם מובילים, או על הרגליים של מי שנמצא לפנינו, כדי ללמוד היכן הכי בטוח לדרוך. מבטים שיכולים להמשך דקות ארוכות עד שלרגע שוכחים שיש דרך נכונה יותר לצעוד בה, ועד כה העין עקבה בהתמדה באבנים ובנעליים המאובקות.

אז אני מרימה את המבט למעלה ונזכרת שיש טבע שמקיף אותי. מתבוננת בצבעים ובשיפועים שהמים הותירו לאורך ההר, ואני מבינה פתאום את מה שהסבירו לי לפני הרבה שנים.

המדריכים שהציגו כל מיני דפים עם תרשימים, שהתקמטו להם בתרמיל בתוך ניילונית רעועה, והחלו להסביר בכובד ראש כיצד ההר נוצר, "והנה השכבות הגיאולוגיות, וזו אדמת לס ואלו קרקעות סחף מדברי..", והמשיכו בהסברים. קולם החל להתעמעם במהרה עם חלומות בהקיץ מנותקים.

והרי המדבר הוא כמו ספר שמשאיר מקום לדמיון, עם המים ששטפו אותו, החותם שהותירו, הקונכיות ששקעו בחול והעוצמה של מים מלאי חיים וזרם שחלף כלא היה. הדמיון הוא כלי הרבה יותר מעניין ויצירתי מאשר הנוף הירוק שמוכר לי כמו סרט את כל העלילה והדמויות.

ולפתע, הבנתי את המדבר של "הנסיך הקטן" שדיבר על נוף שהוא בעיניו הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו, ו"האלכימאי", עם רועה צאן שנוטש את אורח חייו ויוצא למסע אל עבר מטמון על יד הפירמידות במצרים, ובדרך מלמד את החוכמה שבהקשבה לרחשי הלב, על היכולת לזהות אותות הנקרים לנו במסלול חיינו. ומעמד הר סיני במלוא קדושתו הרוחנית. (ואסתייג ואומר בהקשר זה - ההתייחסות שלי אל התנ"ך היא כאל ספר ההיסטוריה העתיק ביותר כיום, ואני בוחרת את המקום להאמין שיש עדיין ניסים ומי ששומע אותנו. בניגוד לאנטגוניזם הקשה שהתפתח אצלי עם השנים בהקשר של זרמים ספציפיים בדת, כמובן לא בהכללה, אך זה כבר לנושא אחר).

 

 

אם כן, העוצמה הרוחנית שעוטפת במדבר, מעבר לרגעים של שמש קופחת שגונבת את תשומת הלב, העניקה לי קצת שקט אחרי חודשים ארוכים של מחשבות ועיסוקים ללא הפסקה. הגשות רבות בלימודים, אינטנסיביות של רעיונות, מפגשים, תהליכי קבלה להתמחות קיץ בחו"ל, השקעה בזוגיות ובתקשורת טובה, לאחר שנים של למידה כיצד להתנהל נכון יותר ובמודעות גבוהה, הן חלק ממתנות ההתבגרות כנראה.

אך המודעות הזו, יחד עם החלטות בשלות של התערבות חברתית וחוזקות חדשות, ערבלו לי את המחשבות וכנראה את התת מודע עם חלומות (שהפכו מוזרים וגדושים פרטים ודמויות, כמו חברת ילדות שגדלתי לצידה מינקות והקשר ניתק עימה עם השנים באופן לא פתור).

הייתי צריכה את המדבר גם אם רק ליומיים, כדי להחזיר לעצמי את הסדר והניקיון הנפשי. יצאתי מהאוהל בערך בחמש לפנות בוקר עם התקף אלרגיה קל מהרוחות המאובקות, התבוננתי לכוכבים ונשמתי. חזרתי לאוהל לישון, וכאשר בן זוגי רותם החזיק לי את היד, חייכתי ונזכרתי, שמשמעות שמו שיח מדברי.

"וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ,

לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי׃ וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת,

רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל" (מלכים א׳)".

// איילה טל

Your email was successfully saved