את לעולם לא תצליחי בעולם הזה ילדה, את רגישה מידי, את טובה מידי. איפה יש לך מקום בתוך כל השחיתות, השקרים, הרוע, והעצב? איפה את, בודדה יחידה, תצליחי למצוא את עצמך ילדה? הם ידרכו עלייך ויאכלו אותך בלי מלח. את גרגיר קטן בעולם הגדול של הפוליטיקה השחורה, מלאת הסיגרים והיין הוורוד. עולם מלא מתנחלים ועניים, עולם מלא בילדים וקשישים שרק משמשים כנושא במשפט מלא מילות תואר והבטחות.

את רגישה מידי לזה, את בוכה מכל דבר. את חושבת שאמת היא לא מילה גסה וממשכורת מנופחת צריך להוציא את האוויר ולחלק לאחרים. את לא רובין הוד, את רק ילדה בעולם מושחת שרוצה לעשות שינוי.

את עצובה מידי ילדה, את זוכרת את כל מה שחווית מההתחלה. את זוכרת שעלית לארץ וקראו לך "רוסייה זונה"? זוכרת שבכית ועברת בית ספר כבר בכיתה א'? אבל זה בסדר, זה היה לטובה, הכרת שם חברים זמניים כמו בכל שנה. עכשיו את מרגישה אמפתיה לכל עולה חדש, לכל אחד שעבר מסע מפרך ואת יודעת שזה קשה.

את כבר רואה את עצמך כצברית, אף אחד כבר לא מבחין בהבדל, אבל את מסתכלת על המאבטח הרוסי בקניון ויודעת שגם סבא שלך עדיין כזה. מסתכלת על העובדות המנקות בלי השפה, מדברות עם הידיים, ואת בלב קצת בוכה. איזו הזדמנות קיבלת ילדה, את צריכה לשנות את חוקי המשחק בעולם! אבל את לא תצליחי, את רגישה מידי ילדה.

היו ממך ציפיות גבוהות, ולא הצלחת לממש אפילו אחת. לא למדת פסנתר עד הסוף, פרשת משחייה, נכשלת בפיזיקה, לא עשית חמש יחידות במתמטיקה, אמנם למדת במגמת ביו-רפואה ועוררת קצת תקווה, אבל בסוף באוניברסיטה הלכת לתקשורת ומדעי המדינה.

את לומדת על הא ודא, העבר והעתיד, על מה שהיה ומאיפה הכל התחיל. את מנסה להבין איפה על ציר הזמן הכל כל כך השתבש, היכן בדרך חיי אדם איבדו משמעות וצבע עור מונע הזדמנות. למה מקפחים פה את הקשישים? אלו שסללו לנו את הדרך לפסגה, שממנה בדיוק אנחנו יורקים עליהם. איך קורה שעוצמה עולה לראש, וגורמת לך להיות אגואיסט?

אז את מחפשת את הטוב בעולם ילדה, ואת חושבת שזאת אהבה. את חושבת שהיא כל מה שאנשים צריכים כדי להפסיק עם הטירוף המתחולל בכל מקום. את צריכה רק את מגע היד המלטפת, ואת הרגשת הביטחון שמישהו כאן איתך. את צריכה את החיבוק החם, המילה הטובה ונשיקה על המצח. אבל גם אהבה היא לא הוגנת ילדה, והיא חזקה הרבה יותר ממך.

את מתפרקת בבכי כשאת רואה זוג קשישים אוחזים ידיים ומטיילים להם ברחוב, זה הדבר הכי מקסים שראית, ועדיין... את יודעת שזה תכף הסוף. את בוכה בסרטים, ואפילו כשאת רואה סרטונים בפייסבוק, ואת לא מבינה למה גם את זה לוקחים. ואם גם את זה לוקחים, אז מה נשאר כבר בעולם הזה שאמור להחזיק אותך יציב?

את חלשה מידי לעולם הזה ילדה, אבל את יודעת שאת צריכה לשנות אותו.

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved