האמת שכבר תקופה אני חושבת על לשלוח לך הודעה. כל כמה ימים, למשך כמה דקות, אני חושבת על לשלוח לך תודה. אולי אני סתם נהנית מהמחשבה עליך, או כי אולי אני אוהבת להתייסר, אבל הפעם, אני רק רוצה להגיד לך תודה.

כנראה שאני לא אשלח את זה, כי יש בי פחד מסוים, כי אולי עוד איפשהו אתה נמצא שם. לא יודעת איך לספר לך שהדבר הכי טוב שעשית למעני זה להשאיר אותי לבד שם באותו הערב, לא מבינה מה שוב עשיתי לא בסדר. תמיד אותן המילים "מאמי זו לא את, זה אני. את טובה מידי, ואני סתם מפגר. את שווה יותר, את צריכה מישהו יותר בוגר". ואני יושבת, מאופקת כמו מאובן, עם אותו החיוך מפעם רק עם עוד סדק קטן.

למה אני אומרת עוד? נו באמת, כאילו שזו פעם ראשונה. אומרים שמחשבה יוצרת מציאות, ואני והמוח מדברים על זה המון. פעם דיברנו גם עליך. עשינו שיחת ועידה גם עם הלב. ואז הבטן הצטרפה ואמרה שיש לה תחושה לא טובה לגביך. אז המוח רק השתיק אותה והתחיל להסביר לה כמה שהיא משוגעת "את נורמלית תגידי לי? הנה סופסוף בחור אינטליגנט ונבון, מצחיק ומעט שיכור, החיוך שלו ממיס וכסף לא חסר בכיס!", הבטן התרככה, ורק הלב המוכה הדביק את הפלסטר שנפל, הפשיל שרוולים ואמר "אם את מוכנה, אני מוכן. אבל בבקשה רק לאט הפעם, אני עוד כואב מהקודם ומסוחרר מהדחייה, נקווה שהפעם זו תהייה זכייה".

אז אני חושבת המון, ולא מצליחה למצוא את המילים להסביר לך באמת כמה טוב עשית לי בזה שלא נשארת. בחרת לברוח כי ידעת שאני לא רצה מהר, ומבחינתך המירוץ הזה היה כבר גמור מזמן. פשוט אתה יודע, אני לא אוהבת לסיים דברים, מן קטע כזה שלי. שיחות שלא סיימתי ואמרתי 'ביי', ארוחות שלא סיימתי כי הן טובות לדיאטה, דברים שלא סיימתי לומר כי לא הרגשתי כבר טעם. אבל הפעם? אני חייבת לומר לך תודה.

תודה שעשית את זה בשבילי, ונתת לי את ההזדמנות להיות באמת נאהבת. לא הייתי מסיימת את זה בחיים, מספרת לעצמי שהכל בסדר, שאני לא סובלת, ואם אתה לא אומר מילה גם אני לא אומר מילה. ואם לא היית עושה את זה בשבילי, הייתי שוקעת למצולות, מסוחררת מהמחשבות על כמה שאני כבר לא אני, ומנסה להטביע את מה שלא טוב כאילו הוא לא קיים, כאילו זה לא צף בכל פעם מחדש.

הרצון לאהוב ולהיות נאהב משנה אותנו מבלי שנשים לב, גורם לנו להתעלם מהפגמים, להתעלם מכל הסימנים שדופקים לך על הדלת וצועקים "הלו, אני יודע שאת שם! תפתחי!". ואת בוחרת להטמין את הראש בכרית, להתכסות בשמיכה ולקוות שמחר יהיה יותר טוב.

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved