להיות רווקה זה לא תמיד כיף. שימו לב, שמתי דגש על המילים "לא תמיד"! יש לזה את היתרונות והחסרונות. יחד עם כל החופש שיש לך, השגעת בברים, צ'ייסרים מכל עבר וקבלת מחמאות (שעברו כבר עשר בנות לפנייך) מבחורים, לפעמים גם זה קצת נמאס. כבר אין כל כך כוח לצאת, לחייך, ולא להבין למה המוזר מימין ממשיך לנופף לך.

לפעמים, היית רוצה לרגע שהאביר על הסוס הלבן יכנס לבר, יגש אלייך לצלילי ג'סטין ביבר ויגיד "sorry? You are the one I´m looking for" ותאמיני שעכשיו באמת סוף סוף נגמר משחק הרווקות, אבל הוא לא, כי זה מה שהוא, משחק הרווקות.

זה ערב בנות, כמו כל ערב למעט ערב של דייט, שיספק נושא שיחה לערב בנות של מחר. אתן יוצאות, אתן שמחות ואתן ממש לא צריכות גבר שיעשה לכן את הערב. אתן תשמחו אם במקרה הוא כן יגיע, אבל השנתיים האחרונות רק הוכיחו שהוא הגיע לתקופה קצרה של כמה שבועות, אולי חודשיים בלחץ. את לא מתפשרת, את גם לא בעד להכיר בברים, אבל המציאות היא כפי שהיא ואת הולכת לפי הכללים.

חלקם לא כתובים וחלקם כוללים את המשחק, אז לא נותר לך אלא לשחק. והנה אחד כבר ניגש, הוא נראה לא רע בכלל, גר פה בעיר ליד, סיים את התואר, עשה את הטיול, אבל מה? משהו שם לא מאה אחוז. אז הוא מבקש את המספר, ועל הנייר אין שום סיבה לא לתת, זאת רק בעיה בראש שלך! צחקת מהבדיחות שלו, הצלחתם לנהל שיחה בתוך הרעש הנורא הזה במשך 10 דקות! "קח פייסבוק" את אומרת. הוא צוחק ואומר שלא יסתפק בזה, הוא רוצה את המספר ואת מביאה. למחרת את כבר לא עונה.

"למה אתן מביאות את המספר ולא עונות אני לא מבין זה משגע אותי!" שואל אותי ידיד שלי. אין לי כל כך מה לענות לו, יש לי אלפי הסברים, אבל אף אחד מהם לא באמת מספק. "זה חלק מהמשחק אני מניחה". הוא לא מבין איזה משחק, ואולי גם אני כבר לא כל כך, ואני גם בכלל כבר לא רוצה לשחק בזה. נמאס לי להתפשר, נמאס לי לצחקק, נמאס לי לתת כל הזמן צ'אנס כי אמרו לי שאני כלבה ושכנראה המילים הראשונות שלי היו "יש לי חבר", אבל יותר מהכל, נמאס לי מהדייטים.

אמנם הם היו משחק בפני עצמם, לחלקם מהלכים טובים יותר כמו פיקניק לאור ירח בטיילת תל אביב, ולחלקם מהלכים פחות טובים כמו להגיע בסוודר סבתא-סרגה-לי-תראי-היא-גם-סידרה-לי-את-השיער וללכת לגלידרייה, חלקם החזיקו שניים-שלושה דייטים וחלקם התחננו רק לאחד.

אנחנו יוצאות לעוד ערב בנות, כזה שהמוטיב שלו הוא "פאק יו גברים" ואני כבר לא מתפשרת על הבבון, או על השמוק, גם לא על הילד הטוב שלא יודעת מה חסר לו בדיוק. אני לא צריכה בעצם אף אחד, רק עוד בירה ויציאה לבר, מחר יש לימודים אז גם לא נגזים, צריך להיות בפוקוס לשיעור מחר.

"היי, הכרת כבר את ויקה?" שומעת מאחורה מישהו שמציג אותי לקראת לחיצת יד לעוד זר ספק מכר, ואני לוחצת לו את היד. הוא לא ממשיך את השיחה והולך לסוף הבר להרים עוד צ'ייסר עם חברים, הוא הרי בערב גברים. הוא עוד לא יודע שהוא זה שישנה אצלי את הכללים.

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved