אחרי פרידה את חווה את הרגעים האלה שקורים תמיד בסרטים אמריקאיים. את יושבת לך בבית קפה והזוג מולך מחליט שהוא לא מפסיק להתמזמז ולשלוח ידיים אחד לשני, ובין לבין איזה ביס את מזעיפה פרצוף ומקללת אותם בלב. איכשהו העולם פתאום נהיה ורוד סביבך בזמן שבפנים הכל אצלך שחור משחור, כמו חור בשן. זוגות מדלגים ברחובות יד ביד כמו ארנבונים, כל עשרה מטרים עובר גבר שמחזיק פרח בדרכו לחברה שלו, ואת רק רוצה להקיא קצת מבפנים. 

את מנסה לא לתת לזה להשפיע עלייך בזמן שאת שוכבת במיטה בבית, עם הפנים לתקרה והאצבע מעבירה קדימה אל הסטורי הבא באינסטגרם. עוד דייט נייט בקונסיירג' עם קוקטיילים – נקסט, יצאנו לאכול – נקסט, עוד תמונת "מזל שיש לי אותך" – נקסט נקסט נקסט. ממש חיים מושלמים כולם חווים. עוד חופשה אירופאית בחו"ל. הם נראים מהממים. כמו זוג מקטלוג למוצרי סקי. היא עם המעיל הנפוח שיש לו פרווה חמודה כזאת רק בקצה של הכובע, והוא עם המשקפת מראה שלו והחיוך אורביט, שניהם על מדרון לבן מדגמנים אהבה בשלג, או אהבה בעידן הדיגיטלי. 

נכנסת לפיד שלי וזה פשוט לא הגיוני, כולם סביבי מתארסים! צוקרברג, אתה מודע לזה שעברתי פרידה? אני לא צריכה עוד תזכורות למה היה יכול להיות שלי, אני מקבלת את זה לבד כשאני עושה סטוקינג לאקסים שלי. כל אחד חי לו שם את החלום האמריקאי, או הישראלי בוא נגיד ככה. חי בדירה שכורה במרכז תל אביב, או איזה דירת סטודנטים בב"ש, משלם יותר מידי כסף על פחות מידי מקום, אוהב יותר מידי את החברה ששמה עליו פחות. מאמצים איזה כלב שיהיה הבייבי שלהם, וחיים בספק אושר ספק עוני בחיים המושלמים שלהם. כן, למרות הכל הם מושלמים.

אם הגעתם עד לכאן ובטוחים שאני ממומרת על החיים שלי אתם חד משמעית לא טועים. כמה אפשר לסבול שחברים יחשבו שזה מצחיק לשים לך בלופ באוזן "גם זה יעבור כמו הטכנו, כמו הקרוקס". וואלה זה לא מנחם אותי שחיי האהבה שלי מושווים לנעל עם חורים. אבל הימים באמת עוברים לאט, והסופ"שים הם הבאסה, העצות הפסיקו להגיע במאסה. 

מותר לי אבל, נכון? מותר לי לשקוע קצת בבאסה, להיות צינית כל החיים, ולקלל את האוהבים. זה המינימום שבחורה שנעקר לה הלב מהמקום וחזר לא אותו דבר יכולה לקבל לעצמה. מותר לי לקוות שגם לי יהיה האפי אנדינג מעצבן שאחרות יקללו אותי בגללו, נכון? 

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved