לקחו לי רק כמה ימים להודות בפני עצמי שאני אותה קלישאה מהלכת על שתיים שמתנהגת בפאתטיות אחרי פרידה. אני לא שונה מאותן הבחורות שבוכות, צורחות, מייללות ומתייפחות. אני לא שונה מאותן הבחורות שמקנחות את האף על כתף של מישהו אחר, שאומרות "אני בסדר" ושנייה אחר כך נזכרות שהוא תמיד אמר את המילה "בסדר" וחוזרות להתייפח. 

אני בדיוק אותה הקלישאה הפאתטית שנוסעת לעבודה בבוקר לרכבת, יושבת על המדרגות ובוהה דרך החלון, חושבת כמה קלישאתי זה מצידי, רק חסר איזה שיר מדרמה רומנטית ודמעה שתרד מבעד למשקפי השמש השחורים והגדולים. אני זאת שהתחילה עבודה חדשה, ולא רוצה להראות חולשה אז אני מתקתקת עבודה ובוכה בשירותים. 

אני הבחורה מהשיר של גאנס אנד רוזס שלא הפסיקה לבכות למרות שהוא שר לה "don’t you cry tonight", וגם עצרה לרגע לחשוב על זה, וצחקה על עצמה, על כמה שזה עצוב ומצחיק בו זמנית, אבל אין אף אחד לחלוק את זה איתו, אלא אני לבד עם החוש הומור הדפוק שלי.

אני לגמרי הבחורה שבודקת כל רגע מתי הוא היה מחובר, את מי הוא הוסיף ולמה. מלכת העולם בהנחת הנחות, אלופה עם מדליית זהב אם זה היה ספורט אולימפי ואולימפיאדת החורף תפורה עליי בול, כי אתם יודעים, אני כביכול מלכת הקרח מבחוץ. 

אז אני בודקת כל שעה, חצי שעה, לראות אם הוא הוסיף מישהי חדשה. ברגע שצצה כזאת אני מתחילה לבנות לעצמי תרחיש טלנובלה שלם. "מי זאת הטמבלית הזאת, האפסית, הלוזרית? מי זאת החיה בסרט הזאת?! ולא הוא, חתיכת חי בסרט מוסיף לי פה בנות לפייסבוק על ימין ועל שמאל, מי הוא חושב שהוא, עמוס תמם?". אני לא עוצרת לשנייה, המוח לא מפסיק לטחון אופציות, אם הם כבר יצאו לדייט או לא יצאו, אם היא הוסיפה או הוא הוסיף, מי הכיר? הם צחקקו אחד אל השני בקפיטריה אולי? 

המוח לא עוצר לשנייה בכלל בשביל להבחין שלבחורה יש טבעת, עם יהלום די מהמם, אני חייבת לציין, על יד שמאל, ותמונה עם בעלה, ורגע מה זה שם ברקע? עגלה של תינוק?...

אני כזאת קלישאה שניסיתי ליישם את מודל הקלישאה. שמעתי כל שיר עצוב שנכתב אי פעם, קצת אד שירן לנשמה וגם קצת אדל. ישבתי עם חברים לקפה והתחלתי להתייפח ממראה של זוג חמוד שישב מולנו והחזיק ידיים והרגיש לי פשוט שזה לא הוגן שהם מחזיקים פה ידיים ככה בפומבי, הלו, איפה אתם חושבים שאתם נמצאים? 

אני מזילה דמעה חרישית ובודדה כשאני חושבת על היום למחרת. ואיך ממשיכים הלאה, ועם מי מדברים בבוקר? למי מתבכיינים כשהבוס מפיל עלייך אלף עבודה, ואין אחד שבאמת אבל באמת מעניין אותו לשמוע את זה. עם מי קובעים לאכול בערב, לשחרר קצת לחצים. מי יחבק, ינשק, ילטף כשתתחילי לעשות שטויות? 

מי ינגב את הדמעה שיורדת לך בדיוק כשאת שופכת את הלב על דף הוורד המסכן הזה?
מי יסתכל מהצד ויצחק ויגיד "פאק, את כזאת קלישאה?"

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved