היו היה... לא, זה לא טוב. פעם גרו ביחד... לא... מההתחלה. אני יודעת, אי שם מתישהו... אופ! הנה, עוד פעם זה קורה. ללכת לישון? ללכת לטיול? לאן הם הלכו? תחזרו, תחזרו, אני קוראת להם.


כותבים מתחילים וחובבנים מצד אחד ומקצועיים וותיקים מאידך המציאו לעצמם צירוף מילים על מנת להסביר איך פתאום באמצע החיים אמנות הכתיבה שלהם החליטה לשבות - "מחסום כתיבה".


רבים יגידו כי אין דבר כזה בכלל, שאין זה הגיוני שאדם שעוסק ממש בכתיבה יחטוף שיתוק מלכתוב. אין חיה כזאת, אומרים חלק מהכותבים, לא נופלת עלינו רוח מוזרה שכזו, שכופתת את ידינו ולשוננו מלהביע.


‎(צילום: visualphotos.com)

מחסום כתיבה אינו רעד בידיים או שכחה של אותיות הא'-ב', אלא מחסום רעיוני ולא טכני. המעוף והדמיון לוקחים חל"ת מבלי להודיע ובדרך יוצרים הפסקת חשמל במוח. ברמה הספציפית, נוצרת אי יכולת לחבר משפטים אינטליגנטים, אוצר המילים מתכווץ בכביסת התודעה שלנו וההבעה המילולית מתאדה אל עולם כללי וערטילאי של שפת המונים. כך נוצר אי סיפוק מכאיב וכנראה גם הלקאה עצמית. אלו יוצרים מחדש את המחסומים וחוזר חלילה. מעגל קסמים אכזרי.


מנגד, כן קיימים כותבים מקצועיים שיודו קבל עם ועדה כי קיימת תופעה כזאת (ולא בגלל שיש לה הגדרה מכובדת בויקיפדיה), אלא כזאת שאולי עלתה להם ביוקרה מקצועית או בניצוץ של גאונות.


מספרים שמחסום הכתיבה הגדול ביותר שקרה נמשך 55 שנים לסופר יהודי-אמריקאי בשם הנרי רות'. אין זה ברור לי כיצד אדם שניחן בכישרון סביר ובעל טכניקה בסיסית אינו נקף עט במשך 55 שנים. אף אם לא כתב סיפור או שיר, הרי בוודאי שכתב מכתבים לבת זוגו, לילדיו או לפחות השאיר להם פתק בו היה כתוב: "בוקר טוב יקיריי. אני עדיין במחסום כתיבה. היום שוב אבזבז את זמני ואת כשרוני בחוסר מעש. יום טוב".


זהירות! מחסום לפניך ‎(צילום: visualphotos.com)

הגיוני שעצם הפעולה הפיזית של כתיבת הפתק לפחות עוררה בו את התשוקה והחזון שבכתיבה. אם מר רות' כתב במכתב את צירוף המילים "חוסר מעש", יכול היה הוא לחשוב לפתח דיון בכתיבה על מושגים הנרדפים לצירוף זה כגון: עצלנות, בטלה, פספוס הזדמנויות, ועוד. כלומר, היה יכול הוא לחשוב על תרגילי כתיבה כאלו מתוך חיי היומיום הפשוטים.


אני מאמינה שיש סיבות רבות למחסום כתיבה: הבדידות שכרוכה במלאכה הזו, פרפקצייוניזם מצוי שלא מוצא סוף, אינספור פחדים וחרדות, עצלנות, יותר מדי חופש ובחירה של נושאים ומה לא בשביל לתרץ לעצמנו.


זה בסדר לעשות רגיעה, לקחת הפסקה, לנשום אויר, אבל צריך גם לשים יד על הדופק. כמו בכל תחום חיים, גם בכתיבה צריך להתאמן. לזכור שאם אתה יוצר, לא מצפים ממך (חוץ מבהוליווד) שתעבוד כמו מכונה. יוצר צריך תנאים לעבודה אך גם צריך לזכור שאם זה מה שבחרנו לעצמנו - העבודה צריכה להתבצע. אז זה בסדר לקחת קצת חופשה לעיתים, אבל לא לברוח לגמרי. להתמודד עם הפחדים ופשוט לעשות. זה תקף אגב, לכל דבר. לא לפחד, פשוט לעשות. לא לפחד, פשוט לכתוב. לכתוב, לכתוב.


 "אל תחשוב - זה מגיע אחר-כך. עליך לכתוב את הטיוטה הראשונה שלך עם הלב. אתה משכתב עם הראש. המפתח העיקרי לכתיבה הוא לכתוב, לא לחשוב!" 


(מייק ריץ', מתוך הסרט "למצוא את פורסטר", מפי הדמות 'ויליאם פורסטר'). 


// אפרת אביבי

Your email was successfully saved