יש ביטוי במשפחה שלי מצד האימא. "אופי של ביינין". הוא נקרא על שם אבא של אימא שלי, בן ציון ביינין. המשמעות שלו היא נטיה לכעס, התקפי זעם. זה כמו "הכוח" במלחמת הכוכבים רק ממש לא מגניב. אופי של ביינין הוא כמו חיה רעבה שמחכה בחלקים החשוכים של הנשמה שלך, מחכה לבנאדם שיתקל בה בטעות או לרגע בכביש שמישהו יעצבן אותך, או סתם למשהו ביום שלך שלא יסתדר. אז היא תוקפת. זה גנטי, אומרים אצלנו.

זה ערב שישי ואני בדרך חזרה מההורים שלי. הרחובות של גבעתיים ריקים וקרים. לפני שעתיים לראשונה בחיי ובגיל 33, אימא שלי סיפרה לי משהו שלא ידעתי מעולם.

ב-1944 בן ציון ביינין היה בן 21. הוא גויס כמה חודשים לפני זה. הוא התחתן עם סבתא שלי באחת החופשות ונשלח זמן קצר לאחר מכן לחזית באלזס לורן בתור חייל קרבי בקורפוס השישי. הראיה שלו הייתה מתחת לסטנדרט הקרבי של צבאות ארה"ב, אבל לא היו מספיק חיילים. אז עוד לא היה לו "אופי של ביינין". ב-16/12/1944 הכוחות הנאצים פתחו במתקפה האחרונה שלהם במלחמת העולם השניה, מבצע נורדווינד.
הם תפסו את הכוחות האמריקאים בהפתעה מוחלטת. במשך עשרה ימים הם כתשו את הקורפוס השישי, עד שהגיעה תגבורת. רוב היחידה של סבא שלי נהרגה, רובם מול הפרצוף שלו. 29,000 חיילים אמריקאים סה"כ לא חזרו משם. בן ציון ביינין חטף כדור ברגל ימין, כנראה הספיק להילחם עוד קצת, ופונה לבית חולים למשך 9 החודשים הבאים. כשהוא חזר, היה לו אופי של ביינין.

ב-1945 לא היו מילים כמו "הלם קרב" או ptsd. הצבא האמריקאי הציע לסבא שלי פסיכולוג, אבל זאת הייתה תקופה שבה גברים התביישו ללכת לפסיכולוגים. זה ההסבר של אימא שלי. אני מקבל אותו כי הוא נשמע הגיוני ואני גם ככה לא זוכר מסבא שלי הרבה. הייתי בן שמונה כשהוא נפטר.
למחשבות אף פעם לא היה קשה לרדוף אחרי. בטח לא ברחובות של גבעתיים. כל הדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב: זה פשוט לא פייר. מה הוא פספס? כמה הוא היה מודע? האם הוא הצטער? האם הייתה לו חמלה כלפי עצמו? אבל בעיקר, כמה ממי שסבא שלי היה הוא באמת רצה להיות? 

אני יודע שאיפשהו בתוכו השתמר חלק ממי שהוא היה לפני המלחמה. היה שם חלק שכתב שירה, היה שם בנאדם שפעם הסתובב בכל רמת השרון בלמצוא סיגריות לסבתא שלי בשבת למרות שהוא לא מעשן (לפני תקופת האמפם והטיב טעם - לא מדובר במשימה קלה). 

הסיבוב שלי ממשיך. אני והכלב עוברים ליד הברים של גבעתיים, מלאים באנשים צעירים כמוני. אחד מהם מלטף את טורו. הוא בערך בגילי. קראתי פעם מחקר שאמר שאנחנו הדור שמתעסק בלהגשים את עצמו יותר מכל דור אחר. אני מרגיש כמו אדיוט כשאני נזכר בכל הפעמים שהתלוננתי על הקשיים של החיים כמוזיקאי וקולט שסבא שלי לחם בנאצים פנים אל פנים, חזר הביתה ואפילו לא הלך לפסיכולוג. אבל זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור של בן ציון ביינין.

כשאני כבר בבית, שוכב ער בחדר החשוך, אני חושב עליו. איש שהיה גם טוב וגם קשה. גם רך וגם קשוח. חייל נגד רצונו ואולי גיבור אמריקאי בעל כורחו. האם בסופו של דבר הוא מצא נחמה? האם זה סיפור רק של חוסר צדק ומזל או שבסופו של דבר, ממש בדקה התשעים, יש גם נחמה, סליחה, גאולה? 

// זהר רץ

Your email was successfully saved