אתגר שלושים הימים הוא אתגר שבו במשך שלושים יום עליך לזרוק לפח או למסור לתרומה או להעביר לקהילה שלך חפץ מסוים שנמצא ברשותך. שתי המטרות הן א - להבדיל בין מזכרת פיזית נושאת עימה זיכרון לבין זיכרון שתמיד יהיה איתך ואין צורך בחפץ כדי להרגיש אותו. ב - לעורר מודעות לצריכה מוגזמת. #התחלנו!

יום 1 - קופסא מהאקסית בגיל 18
יום 2 - שרשראות מכנסיים בסיגנון מטאליסטי.
יום 3 - סמארטפון ישן
יום 4 - מצלמת רשת
יום 5 - לונג אדום
יום 6 - שלל דברים ממכונות מזל בקניון
יום 7 - תיקייה ישנה מסטודיו די
יום 8 - ספר לימוד סולפז'
יום 9 - ספר לימוד קצב
יום 10 - מראה ישנה
לא ייאמן כמה מזכרות יש לי מהתיכון ומהיסודי. יותר אנשים אהבו אותי ממה שאני זוכר. לא הערכתי את זה בזמן אמת. אם הייתי יכול לחזור בזמן הייתי נותן לעצמי סטירה ואומר לעצמי לחבק יותר, פיזית ומטאפורית, את האהבה הזאת. לא בטוח שהייתי אומר לעצמי להקפיד יותר על שיעורי סולפז'.

יום 11 - זה מתחיל להיות קשה. נראה כאילו אני עובר שוב ושוב על אותן מגרות. זה כנראה נכון, אז הלכתי לארונות הספרים שלי. מצאתי שלושה ספרים שבכלל לא שייכים לי, אלא לספריית שזר. הפעם האחרונה שחידשתי את המנוי שלי הייתה ב1998. אני מניח ששכחתי להחזיר את שלושת הספרים האלה. אני מקווה שלא יתנו לי קנס ממש גדול. 
אחד מהספרים הוא המשחק של אנדר. זה ספר ששינה לי את החיים, פעם גם כתבתי עליו פוסט שלם. קראתי אותו עשרים פעם לפחות וקעקעתי משפט ממנו על היד. מזל שבארון יש עוד עותק ממנו. בכל מקרה - יום 11, שלושה ספרים.
יום 12 - גרביים עם חורים/כאלה שהגומי שלהם מת. למה בכלל יש לי כל כך הרבה כאלה. כל המגרה נראית כמו צער בעלי רגליים. לפח!
יום 13 - חוברות לימוד מקורס קידום אתרים. תמיד ידעתי שאני חננה, אבל עד כדי לשמור חומרי לימוד מקורס שעשיתי לפני שלוש ומאז לא פתחתי אפילו פעם אחת? מה אני הרמיוני גריינג'ר? (לא, אני לא כזה יפה).
יום 14 - אני מתפתה לזרוק שני דיסקים עם תמונות של הלהקה הישנה, כפרה עליה, שהוציאה דיסק אחד עם מוזיקה אבל שני דיסקים של תמונות. אני מתחרט מתוך מחשבה שיום אחד אני אצטרך להוכיח לנכדים שלי שפעם היה לי כל כך הרבה שיער וזורק זוג נעליים שנראות חיקוי של נייק מעזה. אני לא זוכר מתי נעלתי אותן בפעם האחרונה אם בכלל.

יום 15 - זוג מכנסי ספורט. זה מוזר כי עכשיו אני צריך לקנות אחד חדש, אבל גם הגיוני כי יש בהם יותר חורים מאשר מכנסיים בשלב הזה.
יום 16 - אוקיי זה נשמע מוזר, אבל 6 פחיות טונה. הן עקומות קצת ואני יודע שאסור לאכול אותן במצב כזה. או שאני פרנואיד. כנראה שאני פרנואיד. על פרנויה משלמים בפחיות טונה.
יום 17 - קופסא שחורה של ציוד מוזיקה. למה לזרוק קופסא עם ציוד, שואלים אתם? ובכן, כי אין בה ציוד. היא ריקה. כל הציוד שלי מאוחסן ממש טוב, אין לי שום צורך בקופסא הזאת.

יום 18 - בגדי להקה. זה נושא כאוב מכיוון שהלהקה שהייתה לי הייתה מאוד רצינית בקשר לבגדי האייטיז שלה. הגיע זמן להתקדם? אולי. בכל מקרה, חולצת מלמלה שחורה שעבר זמנה, ביי ביי לך.
יום 19 - ממשיך בנושא של אתמול. ז'קט אדום מחריד כמעט הלך לפח, אבל מסתבר שבת הזוג שלי (ארוסתי? איזו מילה עתיקה) רוצה אותו. 
יום 20 - מה זה ז'קט הויניל הזה ומתי חשבתי לעצמי שאיתו אני אכבוש את העולם?
יום 21 - איפור נצנצים. אמרתי לכם, היינו מאוד רציניים בקשר לסגנון אייטיז.
יום 22 - נו, עוד חולצת מלמלה. מצד אחד זה מזעזע כי חולצת מלמלה, מצד שני אני רואה כמה כתמי זיעה, עדות לכל הפעמים שהזעתי בחולצה הזאת על הבמה.
יום 23 - "אם בלילה חורפי עובר אורח" הוא אולי ספר טוב, אני לא הצלחתי לסיים אותו. יאללה, תרומה לספריה.
יום 24 - מעיל חורף מתקלף. אני דווקא קצת שמח, כי זה אומר שזה לא עור אמיתי. אני בעד שחיות ילבשו את העור שלהן בעצמן, אסתפק בחיקויים שאני זורק למחזורית בגדים פעם בשנתיים.
יום 25 - למה אי אפשר לזרוק לפח דברים כמו הרגלים מעצבנים או חמישה קילו שאני סוחב מ2015?! לעזאזל, הלכו הדיסקים מסעיף 14, אני לא באמת צריך חמישים. שמרתי עשרה, זרקתי 40. לזרוק לפח יצירה שעבדת עליה מרגיש ממש מוזר. כאילו הדיסקים מסתכלים עליך חזרה ואומרים "אחי למה? חשבנו שאתה אוהב אותנו".

יום 26 - מעיל קטיפה. אני מתחיל לחשוד שהמטרה של הפרויקט הזה היא להיפטר מכל בגדי הגלאם רוק שלי. בכל מקרה, עוד בגד עובר ממני לאפרת.
יום 27 - כמעט שם. יש לי פחית שיבולת שועל שניסיתי להנביט בה פעם תותים, זה לא הצליח. לפח!
יום 28 – אוקיי, הנה משהו שכל אחד חוטא בו: כרטיסים הזויים בארנק. זרקתי לפח לפחות חמישה כרטיסי קפה עשירי חינם, חברי מועדון (סטימצקי איי לאב יו, אבל יקר לי), ורב קו שמשום מה היו לי שני כרטיסים.

יום 29 - נעלי הופעה ישנות. הן עדיין טובות וילכו לתרומה ולא לפח, ואולי הייתי יכול להשתמש בהן גם היום, אבל הן שייכות לאז ולא לעכשיו.
יום 30 - כנראה שלא היה איך להתחמק מזה. ביי ביי, טייצים מתקופת הגלאם. הכל ילך לתרומה. ניסינו הכי חזק שיכולנו, ולא הצלחנו. היה כיף, היה משוגע, היה ונגמר. אני עוד אגיע לקיסריה עם המוזיקה שלי, אבל לא איתכם. 
// זהר רץ

Your email was successfully saved