אחרי הרבה זמן שלחת לי הודעה.
אחרי שכבר הדחקתי את החלום הזה והשלמתי עם זה שזה לא יקרה, הזכרת לי כמה אהבתי את זה.
את כל העבודה הקשה לפני, עבודה של ימים שלמים. את ההתרגשות עד כדי כאב, את הרעידות בגוף שנייה לפני הכניסה שלי, את האופוריה בזמן התפקיד - אבל הכי הזכרת לי את הסיפוק שמגיע אחרי, עם מחיאות הכפיים, האושר שמתפשט בגוף - שהצלחתי, עשיתי את זה, המסך יורד והקהל היה מהופנט.

זה תמיד היה כמו גלגל, כל פרויקט כזה הוא בדיוק על אותה תבנית, ותמיד אני הכי זוכרת את הסוף, איך הרגשתי שזה עוזר לאנשים, זה משמח אותם, מעצים אותם, ולא פחות - גם אותי.
אבל אחרי תקופה ארוכה בלי כבר שכחתי, זכרתי רק את העבודה הקשה והמתישה, כאילו שזה העיקר. לכן, לא מיהרתי לחזור, וכששלחת לי הודעה נבהלתי, לא הבנתי למה לי לחזור לזה. במשך כמה ימים שאלתי למה אני צריכה את זה, בשביל מה שוב. אבל אז התחלתי להיזכר, להיזכר שפעם זאת הייתה אהבה, הייתה לי תשוקה לזה, לבמה, לחום, לעבודה הקשה. אמרתי לעצמי שאולי ורק אולי יש לי סיכוי לחזור לזה, אבל אני יודעת שזה כבר לא אפשרי, והדרך שסללתי לעצמי לא מובילה לשם, הסיכוי שלי לחזור לשם זה רק לעשות פרסה, אבל האם זה באמת מה שאני רוצה?

פתאום זה מחלחל בי שוב, התשוקה הזו, והיא מעוורת, מסנוורת ומשכרת. ברור שאני רוצה את זה, אף פעם לא הפסקתי לרצות. אבל, "זו כבר לא מי שאת", אומר לי קול בראש. אולי זה הפחד, אולי זה ההיגיון, אבל הוא מערער אותי. לשנייה אחת אני מרגישה שאני מסוגלת לחזור לזה ושנייה אחר כך מנסה להדחיק את התשוקה הזו. כי זה לא יקרה, זה לא אפשרי, אני יודעת! או שזה כן?

שוב מתחילה לי מלחמה בראש, של ההיגיון (או הפחד) מול הרצון העמוק והאהבה הישנה. אז אני מנסה, שוב, ומחכה בסבלנות לדעת איך הייתי, אם יש לי סיכוי. אבל אז אומרת לעצמי שלא, ומורידה את עצמי מהעניין. בשביל מה הייתי צריכה להכנס לזה שוב? מה רע לי עכשיו? פשוט ככה, כשהכל רגוע, קבוע, יציב, ואני מבטיחה לעצמי שזהו, זאת פעם אחרונה. אבל אז, אני מקבלת שוב הודעה.

צילום תמונה ראשית: לורין שחר
// ליאור שריון

Your email was successfully saved