כבר נצח וחצי שאני תקועה מאחורי המשאית הזאת בנתיב הימני בכביש שש, מנסה להשתלב לשמאלי, אבל התנועה שם מהירה ואני נתקעת בנתיב האיטי שלי, מאחורי המשאית. אולי זו בעצם המהות של החיים, אתה נתקע בנתיב שלך כי החיים בנתיב השני נראים לך מהירים מדי.

עוד מעט יש לי יום הולדת 24 ואני תוהה לעצמי, מתי כבר אעבור לנתיב השמאלי של חיי, אתם יודעים, מתי שכבר אתחיל להשתתף בשיחות של "הגדולים" בשולחן שישי ובחגים ולא אשחק עם הילדים שבחדר, מתי כבר אתחיל לקרוא יותר ספרים ואצפה פחות בטלוויזיה. מתי כבר אדבר יותר על לימודים או פוליטיקה או על נושא רציני אחר ולא על בגדים או על הסרטון הממש מצחיק שראיתי אתמול.
והכי מסקרן, מתי כבר יעלם לי הפחד הלא הגיוני הזה מימי הולדת. כי כל שנה זה אותו הסיפור, אותה השריטה. 
תמיד יש בי פחד לא מוסבר שיקרה לי "הקיץ של אביה". למרות בתכל'ס אף פעם לא ראיתי את הסרט. אבל אני מפחדת. מפחדת שיהיה לי יום הולדת שבו אף אחד לא יזכור אותי, לא יגידו לי מזל טוב, יום הולדת שבו אשב בבית ואצפה ב"יפה בוורוד" או ב"גריז" או בסתם סרט ישן אחר כי לדעתי הם באמת הכי טובים. פעם ידעו לעשות דברים כמו שצריך, אבל זה כבר נושא אחר ואם נחזור לפחד שלי אז אין לי מושג מאיפה הוא מגיע, אבל הוא תמיד שם מקונן בי. 

ולמרות העובדה שאני מוקפת באנשים מדהימים וחברות שסופגות כל שיגעון שלי -  עדיין מפחדת. כנראה שזה לא באמת פחד מהיום עצמו, אולי זה פחד מלהתבגר ולהשתלב בנתיב השמאלי, אולי זה פחד מלהיתקע בנתיב הימני מאחורי המשאית לעד? ואולי זה בכלל פחד אחר, פחד להיות לבד? כנראה שזה קצת מכל דבר ושילוב של הכל.

אז אני מתקדמת, לאט ובאיטיות מאחורי המשאית הזאת ולמרות שאני מתקדמת לאט, אני עדיין מתקדמת ואולי כאן צריכה להיות ההבנה וההשלמה שלי עם עצמי, שדברים קורים בקצב שלהם, והכל בסדר, החיים מתקדמים ואני איתם, לא עצרתי במקום, פשוט נסעתי. וגם אם הגעתי קצת אחרי כולם, עדיין - הגעתי. 

 // חגית קופנס

Your email was successfully saved