מתי כבר תביני שאין דבר כזה מושלם? שאין דבר כזה אידאל יופי ואופי אחד שאת חייבת להידמות לו? מתי תביני כבר שאת מי שאת וככה זה נהדר? אני לא מבין איך אפשר כל הזמן לחשוב איך את יכולה לשנות ולשפר. זאת עבודה ממש קשה, את לא חושבת? כל הזמן להלקות את עצמך על מה שאת לא במקום לחבק את עצמך על מה שאת כן.
מתי כבר תביני שתמיד יהיו בנות יפות יותר או פחות ממך, תמיד יהיו רזות יותר או פחות, תמיד יהיו חכמות יותר ומגניבות יותר.

תמיד תהיה את זאת שתסתכלי עליה ותגידי - הלוואי והייתי קצת יותר ממנה וקצת פחות ממני.
מתי כבר תביני שאין דבר כזה מושלם, אין דבר כזה אישה מושלמת, חברה מושלמת או בן אדם מושלם.
כולנו מושלמים בדרך שלנו, עם פאקים ושריטות, נמשים, אף לא סולד וקצת צדדים, ועדיין אנחנו מושלמים בדיוק ככה.
תפסיקי לנסות להידמות לאידאל שלא באמת קיים, תפסיקי להלקות את עצמך על החלקים הפחות טובים שלך, כי הם אלו שהופכים אותך למי שאת!

את מי שאת וככה את מדהימה, ואת עוצמתית וכובשת ורק ככה אני אוהב אותך - כמו שאת. עם הנמשים שאת שונאת והצלקת הקטנה בלחי השמאלית מהטיול בהודו, עם החרדות שלך ועם חוסר השלמות שלך. בשבילי את הכי מושלמת שיש.
אז תעזבי את המראה שאת כבר שעה בוהה בה וחושבת מה אפשר לתקן ותבואי אלי ככה, בדיוק ככה, כמו שאת - מושלמת.
***

את הקטע הזה כתבתי די מזמן, ובמשך כל כך הרבה זמן חיכיתי שמישהו יגיד לי את המילים האלו, והייתי בטוחה שברגע שאשמע אותן כל חוסר הביטחון שלי יעלם. כמו ילדה שראתה יותר מידי סרטים של דיסני בחייה, חשבתי שאם ייכנס לחיי בחור שיראה אותי בצורה כל כך ורודה פתאום ארגיש יפה, חזקה, עוצמתית.
כל כך הרבה זמן הייתי שקועה במחשבה הזאת, עד שבכלל לא חשבתי על זה שגם אם מישהו חיצוני יגיד לי את המילים האלו, זה לא ישנה כלום כל עוד הראש שלי תקוע במחשבות כל כך הפוכות.

בשנה האחרונה הבנתי שאם לא אעשה את השינוי שלי עם עצמי, לא אצליח לקבל אף מחמאה בצורה כנה. כי באיזשהו מקום אני אחשוב שמי שמולי משקר, הרי איך זה הגיוני שמישהו יראה אותי בצורה כל כך חיובית ואני בכלל מרגישה בצורה ההפוכה. מאסתי בלחפש אישורים מהסביבה למי אני וכמה אני שווה, מאסתי בלחפש אהבה חיצונית ולא אהבה עצמית.

איך זה הגיוני שאני מקבלת אנשים זרים כמו שהם, ואוהבת אותם למרות ובגלל השריטות והפגמים שלהם, אבל את עצמי אני לא מצליחה לקבל ולאהוב בצורה שלמה?
אז החלטתי להשתדל, ולעבוד על זה, ולקום בבוקר ולנסות לקבל את עצמי כמו שאני, ולאהוב את השריטות שלי, ואת הפגמים שלי, את הגוף שלי, את הצלקות שלי. לאהוב את האף שלי ולצחוק על ניתוח שבחיים לא אעשה, לאהוב את הבטן שלי גם אם היא לא הכי שטוחה, לעוף על הסגנון שלי, על הכתיבה שלי, על עצמי.
לאהוב את עצמי בגלל כל מה שאני כן וכל מה שאני לא, לאהוב את עצמי כי אני אני, וככה אני נהדרת.

צילום תמונה ראשית: Gennadiy Tsodik
// חגית קופנס

Your email was successfully saved