רגע לפני תחילת החופש מצאתי את עצמי מתרגשת כמו ילדה קטנה וגרידית. בדיוק סיימתי חודש של חופשת סמסטר והופ! עוד שבועיים של פסח. ניסיתי לתרגם קצת מהחופש לפוסט על מוזיקה (ולהיפך) אבל המוזה ברחה לה ואפילו לא מצאתי זמן לחשוב על זה. כן נעמה, מאוד חכם לסמן בסידור העבודה שאת פנויה ב-כל-יום נתון. הגעתי למצב בו ה-So-Called-חופש שנחת עליי לטובה מפורק מרוב משמרות בעבודה. אז לפחות עשיתי כסף (כי מישהו צריך לממן את שגעת השופינג והאוכל-בחוץ שלי), אבל מתי נחים? ואיפה המוזה שלי לעזאזל? חופש (מתוך: עמוד הפייסבוק של J. Viewz) היום גיליתי שמוזה היא כמו בחורים, ומגיעה בדיוק כשאת הכי לא מצפה למצוא אותה. כמו בכל פעם שאני מתכוננת ליציאה מהבית עם האוטו, אני עוברת במהירות על ערימת הדיסקים שלי ובוחרת את הדיסק הראשון שקורץ לי, J Viewz - Rivers and Homes. (צילום: נעמה ברקן) (צילום: נעמה ברקן) מי שמכיר אותי כבר יודע, שכל קשר ביני לבין מוזיקה ישראלית דיי מקרי, ובכל זאת, הג'יי ויוז הצליחו לחדור עמוק לליבי. בעיקר כי הם לא ממש עושים מוזיקה ישראלית טיפוסית- יש להם מוזיקה שיכולה לחצות יבשות, להרים כל מצב-רוח, לעשות נעים בגוף ולתת לדמיון לפרוח. וזה בדיוק מה שזה. ג'יי ויוז מסמלים בעיני את החופש. ההרכב הוא מעין פרויקט מוזיקלי אלקטרוני שהוקם על-ידי האיש והאגדה- יונתן דגן. למה אגדה אתם שואלים? תצטרכו לראות אותו בהופעה בשביל להבין איך בן-אדם אחד יכול לשיר, להלחין, למקסס, לסמפל, לנגן בסינתיסייזר וגיטרה- והכל בצורה חיה על הבמה יחד עם חברים נוספים, כשבראשם עומדת נועה למברסקי בעלת הקול המהמם, שמשתתפת ברוב השירים. הכל התחיל כשצפיתי בקליפ לשירSalty Air ומאז ידעתי שזאת אהבה אמיתית. משהו בקליפ הקיצי הזה- שמתחיל בבחורה שנוהגת במכונית עם גג נפתח תחת השמש ה-כנראה-אמריקאית, בעוד קרני השמש פוגעות במצלמה ויוצרות בצילום אייטיזי מעין פילטר סגול-כחול-צהבהב, פשוט הותיר אותי מוקסמת. דרך הסרטון הזה הבנתי מהי מהות החופש בעיני. ההנאה מהדברים הקטנים- נסיעות לבד באוטו עם המוזיקה שאני הכי אוהבת, טיול במקום ירוק ויפה, צילום פינות וזוויות נסתרות וכמובן המנוחה תחת השמש- אם זה בים עם חברות או לבד עם האייפוד באוזניים. אבל כך או כך תמיד קיים המרדף הזה אחר העשייה ואנחנו שוכחים לשחרר מהכל וקצת ליהנות מהרגע. מזל שהמוזיקה כאן בשביל להזכיר. יונתן דגן ונועה למברסקי (מתוך: עמוד הפייסבוק של J. Viewz) את ההיכרות שלי עם הג'יי ויוז אני חבה למאור, שכבר לפני שלוש שנים אמר לי שאני חייבת לשמוע אותם. בעקשנותי שמעתי 'להקה ישראלית' וישר הגבתי בביטול, אבל כששמעתי שהם מחממים את פלסיבו בפסטיבל פיק.ניק בת"א- הסכמתי לתת לזה צ'אנס. ההופעה הייתה מגניבה בצורה מפתיעה, הם עשו את הקאבר הג'אזי שלהם ל-Smooth Criminal של מייקל ג'קסון ועוד כמה שירים נחמדים, אך מעבר לזה הדברים קצת עברו לידי. בכל זאת- באתי לראות את פלסיבו. לפני שנה, כשאברי לקח אותי להופעה שלהם בחיפה, הבנתי מהי אהבה ממבט שני. לילה אחד עם המוזיקה שלהם, עם האנרגיה המטורפת שהם מעבירים לקהל- שנשאר לרקוד גם בגשם השוטף- וכולנו יצאנו עם עיניים נוצצות מאקסטזה (וצינון קל). יום אחרי כבר אחזתי בעותק חדש דנדש של האלבום השני והקסום שלהם- Rivers and Homes, ותאמינו לי- אחרי האזנה אחת קשה שלא להדבק באווירת החופש שמחלחלת פנימה. הביטים האלקטרונים, החצוצרה והסינתיסייזרים ב-Far Too Close לוקחים אותי חזרה לאייטיז (ובמקביל לגן-עדן, כי זה כנראה מה שמשמיעים שם), בעוד התופים והפסנתר בשיר Come Back Down עושים לי חשק להיזרק על איזה ערסל בקוסטה ריקה, וכמובן Oh, Something's Quiet השקט והסקסי בו מתארחת קלי סקאר (ומלווה בקליפ מצונזר- לפרטים נוספים הקליקו כאן). בינתיים, בעודי מקשיבה בריפיט לאלבום ומנסה להתאפס על כל המשמרות, הנסיעות והעבודות לחופש- זה הזמן להזכיר לעצמי (ולכם) לנוח וליהנות מרגעים קטנים של שקט, כי מרדף אחר מיצוי החופש הוא עדיין מרדף- וזה המקום שלנו למצוא את האיזון שבין הגאות לשפל, לנשום עמוק ולספוג את השקט.

"The Sun is up now, Stars are out glowing at us, In the meantime I'll have my tide. "


// נעמה ברקן

Your email was successfully saved