מדי פעם, כשיש מספיק שעות ביממה, אני מוצא את עצמי יושב וחושב מה אני יכול לעשות. אני לא אשקר, אין הרבה פעמים שמשהו כזה קורה בין העבודה, ללימודים, לחיים עצמם. אבל כשזה כן קורה – אני כבר לא יודע איך למצוא עם מה למלא את הזמן שלי. ההרגל חזק מכל דבר אחר שאני מכיר, וכשההרגל חזק – אין צורך לחשוב הרבה. כשמשעמם לי, ויש לי זמן פנוי, אני לפעמים חוטא בהרגלים ישנים. בדפוסים פסולים. באנשים.

זה לא קרה פעם אחת, וגם לא פעמיים, ולבחור את החטא עליו אני רוצה לדבר זה קשה. זה קשה כי אני גם מפחד להודות בסיפורי הזוועה שלי, להסתכל על עצמי במראה – להודות בטעויות ולשמוע את הקול הפנימי שלי זועק ביקורות זועמות. זה קשה גם כי אני מצטער, לא על הבחור (בחורים) שהיו הקורבנות של הרגעים השקטים שלי, אלא מצטער על עצמי, על ההרגלים שהנחלתי לעצמי, על התפיסה הלא בריאה שפיתחתי.

אני יכול לדבר על הבחור שהגיע אליי בשעה 2:30 בלילה, בדירה הראשונה שלי בתל אביב, כשהלילה סוער בחוץ וההכרח להישאר בין ארבע קירות היה נוכח. אני יכול לדבר על העובדה שהוא נכנס בדלת, נוטף מגשם ורועד מקור, כדי לקיים תפקיד מאוד מסויים בערב שלי. אני יכול לדבר על הצהריים המבוזבזים שלי, כשביטלו לי משמרת, שביליתי בחיקו של אדם אחר – אדם שידע בידיעה מלאה שהוא רק ממלא מקום כשראה אותי מזמין פיצה מהאפליקציה על מסך המגע שלי תוך כדי מעשה.

אני יכול לדבר על איך שאני לא זוכר את השמות של רוב הדמויות האלה, שהם היו כלים פונקציונליים בלבד, שאני לא ראיתי אותם ממטר – שזלזלתי. אני יכול לדבר על כל אלה, אבל אני מעדיף לדבר על בחור אחר, מקרה אחד מני רבים, שאולי הוביל אותי אל עבר ההבנה – אז משעמם לך, זה לא תירוץ לעשות מישהו.

הוא הגיע אליי בלילה, לבוש גופייה שחורה צמודה, מכנסי ג'ינס קרועים מעט ומגפיים גבוהים. הוא דיבר על האופנוע שלו, על משטר האימונים, על הדברים שבעיניו יהפכו אותו מעניין יותר בעיני שלי. אני לא אשקר, זה עבד. פתאום השעה הריקה שרציתי למלא – נהייתה מעניינת. הבחור שישב מולי, והסביר לי כמה גברי הוא, פתאום התחיל לעניין אותי. לא בגלל שהוא כל-כך גברי ומרשים, ההיפך הוא הנכון, בגלל הצורך שלו להצדיק את עצמו מולי. הוא הוכיח לי שמשהו באינטראקציה הזו אולי יכול להיות כן, אמיתי, לא מתוך שעמום לילי. שהוא מחפש אישור מבחוץ, שאני יכול להיות האישור הזה, שיש לי מקום גדול יותר בחיים שלו מאשר שיש לו בחיים שלי.

ואז הוא הודה, לאחר מעשה, שאני רק עוד גורם בתוך ניסוי ארוך שהוא מקיים, במילותיו שלו. ניסוי שנועד לקבוע בצורה סטטיסטית, אמפירית וקרה איך הקהילה הגאה הצעירה בעיר הזאת מתנהגת. נעלבתי עד לשד עצמותיי, נעלבתי שהייתי כלי, נעלבתי שהייתי טיפש ונפלתי ברשת שלו, נעלבתי כי היוצרות התהפכו, והוא לא מילא יותר את השעמום שלי, אלא אני זה שמילא את השעמום שלו.

בואו נודה רגע באמת – מי לא שכב עם מישהו כדי למלא את השעמום, בתואנה שקרית שזה צורך טבעי גופני שצריך למלא אחת לתקופה? בתואנה שאם אתה רווק שלא חי חיי מין שוקקים, איזה מין רווק אתה. כולנו חוטאים, כולנו עושים טעויות. ולפעמים, כשהטעות הזאת חוזרת אליכם כמו מראה – יש מולכם הזדמנות פז להבין, שהחטא הזה? עליו אתם יכולים לדלג בפעם הבאה.

// איתן דביר

Your email was successfully saved