סלח לי חתיכי, כי חטאתי.
זה לא אותו הקפה של הבוקר בלי קבלת הפנים שלו. זו לא אותה הזיעה. זו לא אותה ההתרגשות.
ועל מה? רק בשביל לקבל פלירטוט.

אני משתדלת להכין לילה קודם את האאוטפיט, שיתאים לחיוך המרוח שיגיע כשאראה את הפנים שלו. לפעמים זה פתטי, לפעמים זה פשוט חזק מהרצון. הקשר ביני לבין דחיית סיפוקים הוא מקרי בהחלט.

בתוך תקופות של בדידות, של מחזרים באים והולכים, של יזיזים מגישים מכתבי התפטרות – הנפש חייבת מדי פעם את תשומת הלב הזו. היא צועקת אותה כל כך חזק שלפעמים היא פשוט לוקחת את המושכות בעצמה ועושה את זה. לא דופקת חשבון לאף אחד ובטח שלא לי. מה יש לי לדבר עם המארח בכניסה לבית הקפה? זה בערך השיח הכי מינורי שקיים בעולם. ואיכשהו, בכל פאקינג פעם נוצר קשר עין, חיוך הדדי, קריצה, הנפת שיער לאחור, טפטוף של זיעה ניגרת בחלק השמאלי של המצח ואז – התוצאה שכולנו התכנסנו אליה מלכתחילה כמובן. לא בשביל הלאנץ', רק לשם הפלירטוט.

בימים של אוקייקיופיד עייף וטינדר מרוח על הספה, הגוף והמוח עובדים כבר לבדם שעות נוספות, כי מישהו פה צריך להתחזק את המיניות של הבחורה הזאת, הלו.
כמו ללב, בשיר הידוע, גם לאגו עונות משלו. תקופת הקיץ האחרונה הדגישה וחיזקה כמה שיש לו רגליים, ידיים וחתיכת פה שלא יבייש אף מאסטר בפיתוי.

מה אני חושבת, אתם שואלים? פלרטטי, ידך הניפי! למה לא בעצם? זה פאן, זה מהנה, זה מעלה את הביטחון, זה תורם לאגו וזה נותן חומר להפיץ אחר כך בפייסבוק. או בפוסט בבלוג ידוע.
אולי ניצלתי קצת אותך בשביל זה ועל כן, אבקש סליחה אבל קטנה, כזאת שלא תוריד את האגו.
אז סלח לי חתיכי, כי חטאתי – רק בשביל לקבל פלירטוט.
ניפגש בקפה הבא, עם האאוטפיט המדויק ועם הזיעה שנוטפת מרוב התרגשות.

// מאיה בויום

Your email was successfully saved