כשהייתי בערך בת 19 מצאתי את עצמי בצומת דרכים.
בדיוק סיימתי את המכינה הקדם אקדמית באוניברסיטת תל אביב והייתי בתהיות ביני לבין עצמי האם להתגייס בגיוס כלל צה"לי (ובכך להמר על השירות שלי) או ללכת על שירות לאומי (ולדעת בוודאות שאני הולכת לשירות משמעותי יותר). אחרי שנה במעונות הסטודנטים מצאתי את עצמי חוזרת לגור אצל אבא ובלי שמץ של מושג מה הולך לקרות איתי בשנה הקרובה.

מכיוון שאני עובדת מגיל 15 בערך, הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה "איפה אני אעבוד עכשיו?". כשגרתי בתל אביב עבדתי תקופה בחנות בגדים בקניון רמת אביב ואחר כך עבדתי באבטחה של לונה פארק תל אביב, אבל בגלל הסדר המגורים שהשתנה, נאלצתי לוותר על אלה ולחפש את עצמי מחדש.
אני באמת לא יודעת מה עבר לי בראש כשעניתי לאבא שלי "טוב" על השאלה "אולי תבואי לעבוד איתי במפעל?". אני מניחה ש- I was young and I needed the money הוא תירוץ מתקבל על הדעת.

באותה התקופה אבא שלי עבד במפעל לעישון דגים על תקן נהג משאית, מחלק סחורה ברחבי הארץ. רק מהזמן המועט שהוא היה שוהה בתוך המפעל במהלך יום עבודה אחד היה נדבק אליו ריח של גיהנום. תארו לכם עם איזה ריח אני הסתובבתי.

עבדתי כשמונה שעות ביום בתוך צחנה של דגים מעושנים. אל תדמיינו ריח של דגים בשוק, זה ריח קצת אחר. רע לא פחות, נדבק הרבה יותר. הייתי חופפת פעמיים והריח עדיין לא היה זז לי מהשיער.
במהלך יום העבודה בעיקר עבדתי בצוות עם איאד. הוא היה פורס גושי סלמון מעושנים, ענקים וקפואים, ואני הייתי מסדרת את הפרוסות על קרטון במשקלים קבועים. משם לשקיות ואקום ואז לסגירה במכונה ובסוף גם מדביקה מדבקות עם הלוגו של החברה.

מדי פעם נאלצתי להתמודד עם דגי מקרל, דג המאכל המגעיל ביותר על פני כדור הארץ. חותכת את הזנב ואת הסנפירים עם ארבע כפפות על כל יד ועדיין נגעלת ונאבקת לא להקיא את חיי עם כל שפריץ של שמן שמצא את דרכו לפנים שלי.
היה גם חדר של דגים מוחמצים. לחדר ההוא לא העזתי להכנס. אם הייתי צריכה לדבר עם ראייד הייתי צועקת לו מבחוץ. השתדלתי לא להצטרך להגיד לו כלום.

לחבר'ה במפעל היה לא קל להתמודד עם העובדה שאני בחורה. פתאום את המוזיקה הערבית הרגילה החליפה גלגלצ ואני כמובן שרה כל שיר שיש, רק לא להתרכז לרגע אחד בריח הנורא. הקטע הכי מוזר היה כשאחד מהספקים היה מגיע, מתקרב לעמדת העבודה שלנו, וגונב קצת סלמון בזמן שריח הבושם המחריד שלו נכנס לי עמוק עמוק לאף. ברגעים אלה (וברגעים אלה בלבד) העדפתי את ריח העישון של המפעל.
כעבור כמה חודשים התקדמתי עם עצמי וסגרתי על שירות לאומי בביה"ח איכילוב. ימי הדגים הגיעו אל קיצם ונשארו בעבר הרחוק, בזיכרון שלי ומעל דפי אחד הגליונות של "לאשה".

אז זה הוידוי שלי להיום. עבדתי במפעל לעישון דגים במשך כמה חודשים כשהייתי בת 19. אין לי תירוץ ואין לי דרך לכפר על זה, ואין לי תמונות אז אתם תאלצו להאמין לי שאני לא ממציאה סיפור כל כך מזעזע. מקווה שדעתכם עליי לא השתנתה.

// תפארת כהן

Your email was successfully saved