אני יודעת שאלה רגעים אחרונים איתך, בטח גם את מרגישה שזה הסוף. לא הצלחתי לומר לך את הדברים באותו לילה אחרון, ושנייה אחרי הנשימה האחרונה הכל רץ לי בראש עוד יותר מהר.
כמה אני אוהבת אותך. אם רק הייתי יודעת אז כמה עוד תחסרי לי בחיים.
כמה אתגעגע לריבים, לצעקות, לריח של בית. לידיים חמות שאומרות לי שיהיה בסדר, שתמיד יהיה לי מקום.

היום, שלוש שנים אחרי ועדיין אין דבר יותר קשה, כלום לא ממלא את הריק הזה שהשארת לי אחרייך. החלל הזה הוא החסרות הפעימה שעוד צורבות לי, האבן שמתעצמת בגרון בכל פעם שאני נזכרת בך, ההתעוררויות הליליות בחודשים האחרונים שלך. גם ההתהפכויות במיטה בארבע בבוקר מהפחד להישאר כאן לבד.
את הסיבה לצ'ייסר, ולעוד אחד מיד אחריו. גם הבקרים שלא הצלחתי לנשום בהם, חיינו את המוות יחד איתך. תמיד תהיי הפלייליסט הכי עצוב בתיקייה.

שלוש שנים, שלוש פאקינג שנים לבשתי רק שחור. התאבלתי, הצטערתי. הצטערתי שלא ביליתי איתך בכל רגע נתון שהיה לי. המחלה הזו שלך הביאה את השנתיים הכי שבורות, שכבר לא ייבנו מחדש.
אני לא אשכח את הערב האחרון. הייתי במשרד וקיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה - "היי, זאת הרופאה של אמא, היא סובלת מאד. כדאי שתגיעי כמה שיותר מהר להיפרד ממנה. אנחנו רוצים להרדים אותה".
-"מה ז"א להרדים אותה? כמו שמרדימים כלבים?"
"כדאי שתבואי להיפרד, אנחנו נגיע בלילה".

אני חוזרת לדירה בתל אביב, פותחת בקבוק יין, לוקחת חבילת טישו ואורזת תיק.
לקראת שעות הערב נוסעת הביתה, כל הדרך רצים לי דברים בראש.
איך נפרדים מאמא? מה לעזאזל אומרים? וכל כך הרבה משקעים יש לי איתך...
הכל רץ כל כך מהר שלא הספקתי לשנן לעצמי את מה שהיה חשוב.

נכנסת לבניין, עולה קומה ועוד אחת. מגיעה לחדר, מניחה את הדברים חצי בחשש.
אימוש, סיפרתי לך שהכל מושלם והחיים בחוץ טובים. שבכלל לא קשה כאן, שבעיקר מחייכים. שאני מסודרת ואין לך מה לדאוג, שיש לי עבודה טובה, ואני בכלל לא בסרט עם השכירות.
החזקתי לך את היד וליטפתי את השיער - כי זה בדיוק מה שנשאר, הרבה מילים לא היו שם. הסתכלת עלי טוב, כאילו בשביל לא לשכוח - עמוק כזה, בכחול של העין, מזהה את ההשתקפות של עצמך ושוב פורצת בבכי.
אבל אני כבר לא מבינה, אני לא מבינה אותך, לא מצליחה.
מנסה לחפש איזה קשר חזק שאמור להיות בינינו, כמו שמספרים. ואז אני מגלה שזו המצאה מטופשת של אנשים חלשים.

תמיד חשבתי שאם נגיע לרגע הזה אוכל לדעת הכל, אצליח להרגיש אותך. במקום זאת אני קוראת למטפלת שלך שהוכשרה לטפל בחולי ALS, כי מסתבר שהיא מכירה אותך הכי טוב. את גם בטח יודעת שהכל מומצא, ואת מרגישה אותי כשאני לא מצליחה, לא אותי, גם לא אותך. באמת שרק רציתי שתדעי שהכל בסדר, שתוכלי ללכת מכאן שלווה. כל מה שרציתי היה להסתכל עלייך ולחייך, להיות כנה ואמיתית. ולא, לא הצלחתי, רק רציתי לשתף שאני אוהבת אותך, ושאני סולחת על הכל. שאת לא אשמה בשום דבר שקרה, ושרק ממך שאבתי את כל העוצמה שיש בי, שזה כאילו שתמיד ידעת שתעזבי אותי מוקדם מידי, ושאצטרך אותך לידי עוד הרבה אחרי שתלכי.

אז כשבחרתי לעזוב שיחררת אותי בקלות, ידעת שכדאי שאלמד להסתדר לבד. ועכשיו את נעלמת, אחרי שלוש שנים של שחרור ועצמאות, שלוש שנים של מרחק ממך, כשעכשיו זה בכלל לא משנה אם כעסתי על הקלות הבלתי נסבלת שבשחרור שלך ממני. בדיוק ככה לימדת אותי להסתדר, איתך או בלעדיך - זו התוכנית המושלמת. התכנון שלך, תמיד אמרו שאת אישה חכמה. אבל הדברים לא נאמרו מעולם, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
חייכתי, ואת חייכת. בכיתי ואת בכית איתי. הכי אני - הכי את. אז רק שתדעי, שידעתי שאלה רגעים אחרונים איתך, ובטח גם את.

// טל ויינברג

Your email was successfully saved