אם היינו בתוכנית טלוויזיה או דרמה קומית,
זה היה נגמר אחרת.
בטח הייתי בתפקיד הניהולי שתמיד רציתי - כי היית שם לתמוך בי ולהרים.
כנראה שגם לא הייתי אבודה וכעוסה כל כך העולם הזה, וכמה הוא לא פייר.

אולי כבר הייתי לקראת סיום של תואר ראשון והיה לי שקט סוף סוף,
והיה לנו בית קטן במרכז תל אביב, אני זוכרת שרצית את זה כל כך.
גם כנראה שהיית מספיקה לעשות את הטיול לתאילנד, כמה אהבת פילים.
שלוש שנים עברו, כמו בכל יום הולדת היית מקבלת ממני פיל מיניאטורי.
מאז שהלכת קעקעתי לי אחד ענק, כדי שנחגוג לך תמיד על יד ימין שלי ואם היית כאן בטח היית כועסת עליי כל כך,
"מי יתחתן איתך עם קעקוע כזה ענק על היד??"
נשבעת שלפעמים אני מדמיינת את הניואנסים הקטנים שלך.

בטח היינו נפגשים כולנו, משהו משפחתי כזה של כולם באיזה צימר בצפון.
אולי בסיפור אחר, לא הייתי "מאבדת את הצפון",
בטח גם הייתי שמחה לחזור לבקר שם,
בסיפור הזה,
האחר.

הדלת הייתה נפתחת עם חיוך וסינר על המותן - וריח של שניצלים בשישי בצהריים,
עם טלוויזיה ברקע שמזמזמת איזו תכנית בישול עם אהרוני.
בסלון הוא היה יושב עם גיטרה וסיגריה וקפה, והעיניים בוהות בדלת רק מהצליל של צרור המפתחות שלי.
והיא בטח עזרה לך במטבח, הבכורה שלך.
והיו ילדים מסביב, הנכדים שלך, אולי גם הילדים שלי.
אולי היית מכירה אותם, ובסיבוב אחר היית זוכה לחיות אותם.

והיה שולחן גדול שערוך יפה, וקצת שמש של צהריים,
וקולות של צחוק ברקע. וזה היה נורמלי.
היה קפה ועוגת גבינה עם פירורים בדיוק כמו שאני אוהבת, וסיגריה וכוס מים לאזן את כל המתוק הזה.
אולי עוד הייתי אוהבת מתוק, אבל גם זה עבר מאז שהפסקת להיות.

וזה בטח היה מרגיש טוב,
אולי גם הייתי רק טיפה מאושרת, אולי גם עושה פחות טעויות בדרך כי היית כאן לכוון אותי.
בסיפור הזה, האחר - זה היה נראה כמו סצנה מהבריידי באנץ'.
בטח היינו שרים ברכב בנסיעה לים בשבת, אבל למי בכלל היו נסיעות לים של שבת,
ועוגות גבינה תעשייתיות יש רק בבתי קפה, ומאז אני שונאת עוגות ומתוק בכלל.

קולות של צחקוקים ברקע? גם הם נעלמו מהזיכרון.
והוא? עזב אותנו לפני 8 שנים, ולא יחכה לי בסלון.
בכלל לא סיימתי תואר ראשון,
ולונדון כבר לא מחכה לי, גם לא הצימר בצפון.
ומה איתה?
היא כבר לא תפתח לי את הדלת עם ריח שניצל וסינר על המותן בביקור של בית.

אבל היא תמיד תהיה הבריזה של שישי בצהריים,
קרן השמש שנכנסת בין התריסים,
חלקת אדמה
וחתיכת שמיים.
ואם היינו בסיפור אחר,
זה בטוח היה נגמר אחרת.

// טל ויינברג

Your email was successfully saved