בלי תסביכים כמו פעם.
כשלפרחים לא הייתה סיבה,
ולהחזיק לה את היד ברחוב לא היה כל כך מורכב.
כשב-23:00 בלילה היית אחרי מקלחת מוכנה לישון,
ולא אחרי מקלחת, ממתינה להודעת ׳ערה?׳ כי זה הכי קרוב שלך לזוגיות.

כשללכת ללונה פארק היה נחשב דייט,
ולעשות ספורט היה סתם כיף, בלי אדידס ונייקי וסטורי שרחוק מהמציאות.
כשמסעדת יוקרה הייתה אירוע מיוחד, כשעוד התרגשתי מהדברים האלה,
בתקופה שלאכוהול הייתה צריכה להיות סיבה טובה.

כשאהבה לא הייתה מילה גסה, בלי תסביכים, כמו פעם.
כשלכסף היה ערך, אבל לחיים יותר.
אז כשזכרת את מספר הטלפון שלו בעל פה, כשעוד גרתם בבית והיו לכם הרבה פחות דאגות.
והוא ליווה אותך עד הבית וכשהיה קר עטף אותך עם הג'קט שלו, אותו ג'קט שאחרי 10 שנים עדיין בארון.
כשעוד שיחקתם בניד פור ספיד ומורטל קומבאט עד סוף י"ב והיית מכינה לו פלייליסט עם כל השירים שלכם.

כשרק גיליתם את הגוף ואחד את השניה, ושהחסרת פעימה בכל שלב שעברתם.
איפה כל זה עכשיו?
בימים שסקס היה תוצר של אהבה, לא ריק ומזדמן,
וחלומות על טבעת וחתונה היו כלכך פשוטים, אמיתיים.
כשעוד חשבת שזה יכול לקרות לך.

ומה השתנה שרווקות בעיר הגדולה הפכה לסמל של גאווה?
אנחנו מתהלכים גאים בעצמנו, ועל מה?
כי להחזיק לה את היד בציבור מסמן אותה ואותך,
ומי בכלל צריך לזכור מספרים כשהכל זמין ותעשייתי מסביב,
ולמה להתקבע ולהתאמץ, אם כשנהיה קצת קשה אפשר להחליף ואפילו לשדרג?
את הכסף הפכנו כאן לערך עליון, כי חייבים סטורי במכון עם נייקי אחרי מסעדת יוקרה,
ותשתו עוד דרינק חסר כל משמעות,
כי זו השגרה ואנחנו,
אנחנו בסדר.

// טל ויינברג

Your email was successfully saved