זה כבר לא יקרה,
לא תראה אותי בפעם הראשונה בעוד שקר מזדמן שעבדת בו, ולא תחייך אלי את החצי חיוך הערמומי הזה שלך, החיוך שרציתי לראות בכל יום.
לא תהיה לך שוב את ההזדמנות לכתוב לי מהצד השני של העולם לפני שבכלל הכרנו, ואני? כבר לא אקווה למסלול קצת אחר עבורנו.

אז כולם יודעים שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני, גם אני, ובכל זאת בחרתי למשוך אותך אלי אחרי המסיבה. והזדמנויות כאלה לא מקבלים ככה סתם, כל יום.
גם לי לא תהיה עוד הזדמנות לערב ההוא, לתקן את הרושם הראשוני של התל אביבית הקלילה.
הערב ההוא שלא אמר עלי כלום - מהחתונה ברידינג, למונית לפלורנטין, ומהמסיבה בפלורנטין ל״אלייך או אלי?״
כשכבר החלטתי וידעתי בדיוק מה אני רוצה, או לפחות חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה, אחרי כמה צ'ייסרים של
פטרון וודקה. זוכר? כשעוד הרמתי מסיבות בג'ימי הו והרדיו, אבל גם זה היה כל כך מזמן.

אבל אתה תמיד בחרת להשאיר את האופציות שלך פתוחות ולהסתיר את הקיום שלי בקלילות הבלתי נסבלת שלך, ומי בכלל זוכר את זה כי עבר מלא זמן, והספקנו כל כך הרבה מאז, מטיול בצפון ועד לטיול באלפים. אז אחרי שהחלטת לנסות להחזיר אותי שוב למסע הזה שאין לו כיוון או דרך, חודשיים אחרי ההודעה שקיבלת ממני, ההודעה שהגיעה משום מקום, או ככה זה היה נראה לך בכל אופן. בצד השני שקלתי כל מילה ורציתי להיות מדוייקת, מלאת תקווה שתהיה מדויק כמעט כמוני כשתגיע, תחבק חזק ותגיד שאתה רוצה שאהיה שלך לנצח. או שפשוט תגיע, זה כבר היה אומר הכל.
אבל המילים מעולם לא נאמרו וכבר אין מקום לטעות. בגדול, הבנתי שלא תגיע, לא בכאילו ולא סתם, גם בלי מילים.

כבר לא תהיה לך הזדמנות, מבין?
כבר לא תיקח אותי לדינר של שישי, כי מתי בפעם האחרונה חשבת אם אני לבד? 
לא תתרגש בתחרות שלי כמעט כמוני, רק כי זה חשוב לך מספיק, כמו שזה חשוב לי. או אפילו תזייף התרגשות, רק כי  זה יגרום לי לחייך; ולהיות הראשון שמגיע, ולא, לא עם זר, אני לא צריכה הרבה. רק לדעת שאתה שם בקהל, ללא צל של ספק, בלי לתהות אם תגיע או לא.

אבל כבר לא תהיה עוד תחרות, מבין?
ואני כבר לא אחכה לראות את מברשת השיניים הורודה שלי יוצאת מהמגירה אל הסטנד, וגם לא לדינר דייט שהבטחת לי, כי נמאס לי לחכות, ונמאס לי מהקשר הזה, שהתבסס על הציפיות והאכזבות שלי ממך בכל פעם מחדש.
אלה רגעים אחרונים כי הסבלנות שלי פוקעת, והיום לזמן שלי יש ערך, והוא יקר מתמיד.
אני יודעת שמגיע לי יותר והפעם אני בוחרת לשחרר, אחרי 17 חודשים ברכבת ההרים של הרגשות שלי.

אני מבינה שמגיע לי לחזור לחיבוק מיום עבודה, ולהתעורר לנשיקה בבוקר, שתשאל אותי איך עובר עלי היום, ואם הוא פחות מוצלח שיהיה לך חשוב מספיק לגרום לי לחייך ולתקן את הימים האלה. מגיע לי להתרגש כי בישלתי לך את ארוחת הערב הראשונה שלנו.
אני צריכה אחד כזה שירצה לדעת עלי הכל, מתי אני צוחקת באמת ומתי אני סתם נבוכה, שידע שתמיד אמנע ממקומות הומי אדם. שאת הים תמיד אעדיף בראשון בבוקר, כשכולם בעבודה, כי זה מזכיר לי את הבית.
שהצבע האהוב עלי הוא ירוק, שאני שונאת כוסברה, ושקראק פאי זה הקינוח שאבחר בכל פעם מחדש.
שאני בכלל טיפוס של חורף ולא קיץ, ואם כבר קיץ אז עם שמיכת פוך ומזגן מקפיא, כי ככה אני, ספק דפוקה ספק מיוחדת.

ובעיקר, שירצה לדעת את הדברים המטומטמים האלה, כי הם אלה שיגרמו לי לחייך בכל פעם מחדש.
אני לא דורשת הרבה מבין? רק שיהיה אכפת.
500 ימים לקחו לי להבין שהמישהו הזה לא יהיה אתה.

// טל ויינברג

Your email was successfully saved