שומע?
אני עוזבת.
אל תיתן לי סיבה להישאר כאן,
אל תגיד לי שאתה אוהב אותי, ושלא תיתן לי ללכת.
אל תקרא לי בלילה וגם תפסיק לחבק אותי חזק כשאתה ישן, תפסיק לשלב את הרגליים שלך בשלי בכפית הכי נוחה בעולם, פשוט תפסיק,
ודי לשקע הזה בכתף, שהראש שלי מתיישב בו בצורה מדוייקת, וזה נוח לי יותר מכל כרית אורטופדית שתקנה.

זה מעצבן אותי, אתה מעצבן אותי.
ואני נוסעת, אתה שומע?
אתה בכלל לא פקטור במשוואה הזו, אז אל תיתן לי סיבות קטנות חסרות כל משמעות שנמצאות בכלל רק בראש שלי.
אני לא אשאר.
אל תגרום לי לחשוב על דרך אחרת,
כי זה לא באמת עובד,
כבר החלטתי ולא תשנה את דעתי.

ואתה יודע שלא אחזור, שזה וואן וויי טיקט למרחק 20 שעות טיסה מכאן,
אתה גם בטח יודע שלא ניפגש מהרגע שהרגל שלי תעלה על המטוס הזה ללוס אנג'לס.
אני נוסעת לבנות לי חיים חדשים,
רחוקים מכל מה שהכרנו, שהם גם טובים יותר. ככה אומרים.
תן לי ללכת כי שאוכל לעשות לעצמי טוב.

אל תזמין אותי לדרינק עכשיו, גם לא לדייט,
ואל תגיד לי שאני יפה, במיוחד בבוקר - זה השקר הכי גדול.
תפסיק לנסות ליצור משהו שלא קיים,
ולהאחז בתפל של המערכת הזו, שזמנה תם מזמן.
ואיתי או בלעדי - תשחרר כבר את החסימות שלך, אתה טועה בסיבה לקיום שלך.
יש דברים טובים בעולם הזה, ואתה לא נותן להם לקרות.

ימים של חגים ושקט, כשהרחובות ריקים מאנשים ושומעים צלול את כל הפחדים ואת כל המחשבות, והמוח עובד שעות נוספות.
זה מתיש. חושבים הרבה וישנים מעט.
ואני מפחדת מבין? מתהפכת לי הבטן.
ואני עייפה מהתחלות חדשות.
כבר נגמר החג ואני מתחילה לארוז, אתה מבין?
אז אולי תיתן לי רק סיבה,
אחת.
להישאר.

// טל ויינברג

Your email was successfully saved