המסע הזה בכלל מתחיל מהסוף. הסוף הזה הוא של טעות שאהבתי, ובחרתי לטעות שוב ושוב - המסע הזה מתחיל מסוף הסיפור, מלב שבור לדרך חדשה.
דרך ההתמודדות – עולה על מטוס לחפש שייכות. לאן? ניו יורק, ואולי עוד כמה לוקיישנים בדרך. סגרתי לי ראיונות עבודה הרחק מכאן, מלאת התרגשות שממלאת לי את הלב הזה שהלך לאיבוד.
מוצפת רגשות, על סף בכי. ובכלל לא ברור למה.

פותחת את הלפ טופ ומתחילה בצ'ק ליסט בעד ונגד, טוב ורע, תל אביב ניו יורק או בכלל חור באריזונה, והבית? מה זה בכלל הבית? מה מגדיר אותו לכזה?
אוקיי, הדבר הראשון שעלה לי בראש זה משפחה, מורידה מהצ'ק ליסט של הסיבות להישאר.
הלאה – זוגיות, מוחקת בקו עקום, כי בתכלס עם כל האפסים שפגשתי בתל אביב כבר יכולתי להיות מליונרית, והיחיד שהחזיק מעמד לתקופה גם הוא טען שהוא "נכה רגשית" ושלח לי איזה תירוץ של כוסית.
והעבודה שלי, מה איתה? ראיונות לרילוקיישן בארה״ב, חושבת על העבודה בארץ, מעיפה מהרשימה גם את זה, פה מרוויחים יותר.

נוחתת בניו יורק ונשארת שבועיים לטיול חלומות, טיול כזה של לפני רילוקיישן. חלמתי על החיים שכאן והחיים ששם, התעוררתי בבקרים בדירת AIRBNB במנהטן שדיימנתי שהיא שלי, משם יצאתי לחפש את הקפה השכונתי, זה שאבחר לשבת בו בכל בוקר, כזה שירגיש שלי. דימיינתי את החיים שלי במקומות רחוקים, הצלחתי ממש לראות את זה, ולתכנן לי בשלבים בדיוק איך אני לוקחת את עצמי מכאן ונוסעת הרחק לחיים חדשים. חבל שאת התואר שלי לא ראיתי ככה, אולי עוד היה לי סיכוי לסיים.

כמו מתנת יום הולדת חדשה שמתלהבים ממנה בהתחלה, גם במקרה הזה המחשבות היו ורודות, הכל יפה וטוב ואת גם לא עובדת ומטיילת, אז תחלמי, מה רע לך בעצם?
אבל משהו בעיר הזו פשוט לא עובד לי. נושמים את הלחץ, הפיח והלכלוך, והעיר רחוקה לי מהכל - בעיקר מאנשים שאוהבים אותי. וככל שהמקום עמוס יותר וגדול יותר הרגשתי קטנה יותר, סוג של בדידות מוחלטת וקור, גם כשהיו 37 מעלות בחוץ.

עוגת גזר בחושה עם אגוזים והפוך סויה קטן, בארץ זה בטח היה מצליח...
ביום הרביעי, כמו בכל בוקר, נכנסתי לאותו בית קפה במיד טאון במנהטן. ניסיתי למצא נחמה במשהו מקומי, קבוע, בית קפה כזה שאחרי כמה ימים כבר יזכור מה אני אוהבת.
במנהטן זה לא קורה, לא זכרו שכל מה שרציתי זה הפוך סויה ובחושה גזר, כזו כמו בקפה של נולה ליד הבית בתל אביב. במנהטן אף אחד לא זוכר אותך.

אחרי כמה ימים בעיר הגדולה ארזתי את עצמי ועליתי על טיסה ליעד הבא - למדבר של פיניקס, אריזונה,  וגם את אטלנטה ראיתי בדרך, ממשיכה לחפש שייכות.
באריזונה היה לי טוב יותר, את הקפה לא זכרו אבל את השם שלי כן, וזו כבר התחלה טובה. חם יותר מבארץ, וגם האנשים היו חמים. אז בסדר, לאריזונה יש פוטנציאל.

תמיד ידעתי שזה יקרה, שיום אחד אארוז הכל, אקח כמה מזוודות ואעבור. זה רק היה עניין של זמן ומיקום וזה תמיד היה שם רק הייתי צריכה לבחור.
חוזרת ל-JFK ומשם ממשיכה הביתה, בין טיסות לא שמה לב לתאריך, בקושי ווייפי הצלחתי לתפוס.
יום הולדת, 27, מזל טוב מתוקה – השנה תחגגי על מטוס בדרכך הביתה, וגם זה אם לא תהיה טעות בזמנים.

ניו יורק היא פשוט שרשרת של טעויות בטיול הזה. מפספסת את הטיסה הביתה, ביום ההולדת, כן. השעה 00:00 בלילה ואני תקועה בשדה בלי לדעת לאן ממשיכה מכאן, מחפשת מלון בבוקינג ומסתבר שנפלתי על חג אמריקאי מטומטם וממלון למלון הכל BOOKED. בלילה מצליחה למצא מלון ומתחילה ללכת לכיוון, אחרי שתי רכבות עם מזוודה ענקית ותיק גב. אני בוכה ובוהה בהומלסים ברחוב ומבינה שנכון לעכשיו אני לא שונה מהם.

מתעלה על תחושת חוסר האונים וצוחקת, מגיעה למלון הזוי שנראה כמו מכון ליווי זול, אבל הסטנדרטים שלי בשלב הזה כבר היו נמוכים מתמיד, חוגגת לעצמי במקלחת של אחרי טיסה ושוטטות, כשכל מה שרציתי ליום ההולדת היה להיות על מטוס הביתה.
ומה שהבנתי במסע הזה,
זה שאת החברים שלי, אף אחד לא יחליף.
ובבית הקפה פה, אף לא יזכור מה אני אוהבת.
אם חשבתי שקשה בתל אביב, אז ניו יורק היא כבר הארד קור, ולגמרי מגרש של גדולים.
ודירת השני חדרים בבוגרשוב היא הבית ואין לה שום תחליף.
27 של בגרות, של הבנה שלא כל חלום ילדות מתוק כמו שחשבתי.
והלב שלי? הוא ימצא את הדרך, וימצא את הפיסה החסרה.
טסתי לחפש שייכות, מצאתי אותה בתל אביב, כשאני בצד השני של העולם.

// טל ויינברג

Your email was successfully saved