בעוד חודש מתחילה שנת הלימודים ואני מתחילה לחנך כיתה חדשה. האמת? אני מחכה לזה ממש. חלק מהתלמידים עברו בשיעורי האמנות שלי לאורך השנים האחרונות ומההיכרות איתם, הם אחלה ילדים. חוץ מזה יש לי תחושה שהחיבור בנינו יהיה מוצלח. בנוסף, למדתי דבר או שניים עם כיתת החינוך הקודמת שלי ואני מחכה לגמרי להתחיל עם קבוצה חדשה ממקום חדש ובטוח יותר.

מצד שני, ככל שהחופש ממשיך, המקום הבטוח שאיתו סיימתי את שנת הלימודים הולך ודועך. זה קטע איך כשיש זמן פנוי, המוח מיד ניגש לכל הפחדים שיש, לכל מה שיכול להשתבש. 
כמו בכל חופשה ארוכה, הלילות שלי מתמלאים סיוטים שחוזרים על עצמם בווריאציות דומות. אני עומדת מול כיתה ולא מצליחה לדבר, אני מעבירה שיעור וכל הילדים בוכים, אני מגיעה לבית הספר ואף אחד לא מזהה אותי. חלומות שמצביעים על חוסר האמונה שלי בעצמי. כאילו כל הצלחה שלי היא מקרית לחלוטין. אני חושבת שזה משהו שמאפיין הרבה נשים, שהן לא נותנות לעצמן קרדיט על התוצרים והעבודה הטובה שהן עושות.

אז כדי לנסות להחזיר את הביטחון אני מתכננת דברים קדימה, מנסה להרגיש שיש לי רמה מסוימת של שליטה. אז כבר יש לי תוכנית למחצית הראשונה בחינוך, ולרוב הדברים באמנות. אבל תוכניות בדרך כלל קיימות כדי שיהיה הרבה יותר מקום לשינויים. 
 
גם לחופש הזה תכננתי תוכניות ואיכשהו עשיתי את כל מה שרציתי בשבוע וחצי הראשונים, וזה הותיר המון זמן פנוי ליצירה. אבל גם ליצירה יש גבול. באיזשהו שלב אני מגיעה למצב שנמאס לי. שלא הולך לי. שאני לא מצליחה להגיע למה שאני רוצה או שפשוט הכל נראה לי קלישאתי ומעפן. בכללי החופש מביא אותי למקומות בהם נמאס לי ממני. נמאס לי מהמחשבות, מהזמן שיש לי עם עצמי.

 אני באמת לא מבינה איך זה שאני לא מתכננת לי חופשים כמו שצריך. חופשים בהם ארגיש שאני באמת עושה משהו חוץ מלהכין את השנה שבפתח, לשבת כל היום או לראות תוכניות בבינג'. אז נכון שאני קצת מציירת ולפרק זמן קצר באמת חגגתי את החופש, אבל רוב הזמן אני פשוט סתם, סתם מעבירה את הימים עד לדבר הבא שמופיע ביומן. 
 
הייתי בטוחה שארגיש הכי טוב בעולם בשלב הזה. שסוף כל סוף יש לי זמן לעצמי. שהגשמתי את רוב הדברים שרציתי בפרק זמן האחרון. אבל אני מבואסת. מבואסת מעצמי, מרגישה שאני לא בסדר כי אני לא מנצלת את הזמן, שאנשים אחרים היו עושים דברים אחרת לגמרי.

כאילו שזו ההזדמנות האחרונה שלי. אבל אף פעם לא הייתי מאלה שיוצאים למסיבות או נוסעים לטרקים בהודו. הייתי ועודני טיפוס ביתי. עם זאת אני סוחבת תחושה של 'אני חייבת לעשות דברים שמעולם לא עשיתי לפני'. כאילו החיים כמו שאני מכירה אותם מגיעים לסוג של סיום. ואני שונאת את עצמי על כך שבמקום שמחה ענקית יש בי תחושה מסויימת של אבל, במקום לחגוג את החיים אני מתבאסת. 

מצד שני, כנראה שגם לזה יש מקום וזה לא סתם שהגעתי לתחושת מיצוי שמלווה באשמה, אולי אצליח למצוא ביטוי אחר ל"בזבוז זמן". כמה שליליות יש בביטוי הזה. כאילו שתמיד חייבים לעשות משהו, להספיק משהו, להגשים. ואז בכל רגע שאין בו תכלית, מתגנבת אשמה.
אז נשארו לי שבועיים תמימים של זמן שהוא רק לעצמי. אני מקווה שאצליח לא לעשות כלום, לשים את האשמה בצד ואולי אלמד סוף כל סוף ליהנות מקצת בטלה מבורכת.

// טל עוז

Your email was successfully saved