בוקר. מוקדם. חשוך. ספטמבר. נכנסת לרכב מבושמת ומאופרת, עם בגדים שבחרתי אמש. נוסעת על הכביש הריק יחסית לכיוון העבודה. תחושה ספק נוסטלגית ספק מוכרת מידי. מגיעה, על התא שלי מחכה מדבקה - מחנכת כיתה ט'. מדבקה בפונט גנרי שמרגשת אותי כאילו זו תעודת הצטיינות יתרה בתואר.

זו אני, אחראית על חבורת ילדים-אנשים בתקופה כל-כך משמעותית בחיים שלהם. לצד ההתרגשות הגדולה והחששות, אני נזכרת בעצמי ובעיקר תוהה מה הייתי אומרת אם הייתה לי האפשרות לדבר עם טל בת ה-14. המחשבה הזו הובילה אותי לכמה זכרונות לא פשוטים מהגיל הזה, זה גיל מורכב מאוד ולעיתים אפילו די מתיש.

הייתי בוחרת להגיד לטל הקטנה שהחיים לא תמיד כאלה מסובכים, את בסדר כמו שאת. אין צורך להתנהג שונה ממה שהיית רוצה כדי שיאהבו אותך יותר. להיות אדם טוב זה הרבה יותר חשוב מלהיות תלמידה טובה. ההתלבטויות, הפחדים, השאלות והכעס טרם התבגרו. עוד קצת ותכירי אנשים שיאהבו אותך כמו שאת וגם את תתחילי ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך.

עם כל השיט, גדלתי להיות אחלה. אולי אפילו בזכות הקשיים. ובכל זאת, בתור מורה נפלה בחלקי ההזדמנות לנסות להעביר קצת מהתובנות שלי לילדים. מה הם יקחו מזה? זה כבר תלוי בהם. אך ביום הראשון לשנה שיתפתי את הילדים בדברים הללו, במסקנות, במה שהייתי אומרת לעצמי, בתפיסה שלי על כמה משמעותית התקופה הזו עבורם. בחרתי לפתוח איתם את השנה בפתיחות ועם הזמנה להצטרף למסע.

"אנחנו יוצאים למסע משותף, איך הוא יראה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו, בבחירות שנעשה. איך נתנהג בשיעור, בהפסקה, אחרי בית הספר. האם אשים לב לחברים שלי לכיתה, אם מישהו לבד, מישהו במצוקה, כיצד אפעל? זה קודם כל ישפיע על התחושה שלנו, על עצמנו, וזו הזדמנות להשפיע על אחרים. האחריות שנצא מחוייכים משותפת לכל מי שכאן. שכולם ירגישו שיש להם מקום בכיתה, ובאמת, אנחנו משפחה. מה זה אומר עלינו כקבוצה כשמישהו לא מרגיש חלק? אנחנו יכולים לבחור איך נתנהג, מה אעשה כדי לחזק קשר, מה אגיד כשנפגעתי, אם אני זקוקה למשהו.

אני מקווה שבמסע שלנו תבטחו בי, תרגישו בנוח לפנות, לדבר, לבקש עזרה. אני מקווה שתבחרו להתנהל בצורה שמכבדת אתכם ואת החברים שלכם. שתגיעו לתובנות משמעותיות ותפרחו. שתלמדו בשנה הזו שיש לכם הרבה יותר השפעה על איך החיים שלכם נראים. שתזכרו שבכל מסע יש עליות וירידות והכל הוא חלק בלתי נפרד, משמעותי וחשוב בדרך. בלי הרגעים האלה, נפספס הזדמנות להכיר ולהרחיב חלקים נוספים ממי שאנחנו.

לשמחתי אני זוכרת איך זה להיות בכיתה ט׳. אתם לא ילדים ואני לא מתכוונת להתנהג אליכם כאילו אתם כן. יש נערים ונערות כמוכם, מסביב לעולם, שמשנים את פני ההיסטוריה. יש לכם כוח והלוואי והשנה תבחרו את הדרך שלכם, שנכונה לכם. לא לאף אחד אחר. לא כי ההורים שלכם היו רוצים בדרך הזו, או המורים שלכם, או החברה. אלא כי זה מה שאתם רוצים עבור עצמכם.  מתוך מודעות, אחריות והיכרות אמיתית עם עצמכם".

אני מתבוננת בילדים, בעיניים. השקט וההקשבה מפתיעים אותי. אני מדמיינת את עצמי יושבת שם. לא יכולתי לנחש בגיל הזה, שיום יבוא ואעמוד מול ילדים ממש כמוני ואוביל אותם במסע. בכנות, גם היום זה הזוי עבורי. אבל אני כאן. ואני עושה את זה, עם כל הלב והרצון. מחכה ומתרגשת לראות לאן נגיע, ביחד.

// טל עוז

Your email was successfully saved