כשסוגים חדשים של פחדים מציפים באמצע הלילה, זה סימן שמשהו גדול, שלא הכרת, עתיד להשתנות.
אוסף פחדים שלא ידעתי, מאמתים ומעמתים אותי עם מציאות חדשה, מרגשת ומלחיצה גם יחד. זה קורה. ממש עוד כמה חודשים. אני הולכת להיות אמא.

אפילו אחרי קרוב לשנתיים של תיכנון, קריאה, הכנה נפשית וחצי שנה של ניסיונות, אין שום דבר שבאמת יכול להכין אותך לרגע שאת מבינה שאת בהריון. זו התרגשות ושמחה שמהולה ב"אמאל׳ה, מה עשיתי לעצמי".
וזה הזוי שגם כשרוצים משהו כל-כך, מפחדים כל-כך ומתחילים לערער בכל מה שהיה ברור לפני כן. אם חשבתי שאני מוכנה, שאני בטוחה בעצמי וביכולות שלי, נוכחתי לגלות אחרת.

אחרי שלפני שבוע נתפס לי הגב ומרחתי וולטרן ותוך כדי הבנתי שכדאי לבדוק אם נשים בהריון בכלל יכולות להשתמש בתרופה הזו. הסתבר שזה ממש לא מומלץ. נכנסתי להיסטריה חסרת כל הגיון שכללה בכי ושיפשוף של כל הגוף רק שלא אהרוג את העובר שלי מקצת וולטרן. בשנייה הפכתי בראשי לאמא גרועה שחושבת רק על עצמה.

אז כל דבר הוא שאלה, מותר או אסור. כל תחושה בגוף זו הוכחה שההריון קיים או לא קיים. זה סרטים שמתגנבים לראש כשאני מתעוררת שלוש פעמים בלילה לשירותים, לאכול או לשתות, כי הצמא, הרעב והשלפוחית שלוחצת זה לא משהו שהכרתי. גם הכל הוא שאלה. יש פחד מתמיד שנמצא כי הרופאים כולם אומרים, חכי רגע. אל תיקשרי עדיין, אי אפשר לדעת מה יקרה.

אבל את מרגישה הכי בהריון שאפשר. את בוכה כשאת רואה ילדים עם ההורים שלהם בפארק ואת עצבנית כי… בלי שום סיבה. ואת עייפה ורעבה כל הזמן. אבל חכי. את לא יודעת מה יכול לקרות. והבחילות! כשהן מגיעות אני רק מתפללת שיעברו ואיך יכול להיות שהבחילה לא עוברת רוב היום. וכשהן לא מתרחשות אני אוכלת סרט שמשהו בהריון לא בסדר. ובאיזה קטע השמנתי כבר שלוש קילו כשאני בהריון כל-כך קצת זמן? אני לא בטוחה שיהיה לי מה ללבוש בעוד חודש. ואיך יכול להיות שמידת החזייה שלי כבר גדלה בשתי מידות ואני עדיין בשליש הראשון?

עוד קטע מתסכל זה להרגיש הכי בהריון בעולם, להיות בטירוף עם הדבר הענק הזה שקורה בחיי, זה לרצות לשתף את כל העולם. זה בטן מתהפכת כשאני מדמיינת את עצמי מספרת, אבל לעצור את עצמי. ואני רואה את המבטים התוהים בעבודה, אני יודעת שהם יודעים שאנחנו מנסות להיכנס להריון,  סיפרתי על אף הרצון להשאיר את זה פרטי, כי נאלצתי להיעדר בגלל ההזרעות. אבל אני לא יכולה לספר עדיין. עוד קצת. מדובר בנושא רגיש. רק אל תשאלו אותי. גם ככה קשה להסתיר. אל תעשו את זה יותר קשה, שאצטרך גם ממש לשקר. זה לא נעים. וגם לא בא לי על האנרגיה הזו, של לשקר, שאני אוכלת עליה סרט שתהרוג לי את העובר.

וצריך לחכות. והזמן לא זז. צריך לחכות לבדיקת דופק ואז לחכות לבדוק שהעובר בריא ובלי חשד לתסמונת דאון, ואז לחכות לעוד בדיקה וכל הזמן הזה צריך לקוות שהגוף שלי עושה את מה שהוא צריך ושאני עושה מה שצריך והעובר ממשיך לגדול.

אז אני מתרגשת בטירוף ועושה תמונה כל יום-יומיים, לתעד איך הבטן גדלה. ומידי פעם מתגנבת לראשי המחשבה -איזה פחד אם תהיה הפלה. והתמונות האלה יעשו לי כל-כך רע. וכשהפחדים על ההריון עוצרים לזמן קצר, עולים הפחדים על הלידה עצמה, וכשהם עוברים מגיעים פחדים על ההורות. כשדיברתי על זה עם אמא, היא אמרה לי- וולקם טו מדרהוד. הפחדים לא עוצרים כאן. זה מפחיד כשהילד הולך לגן ואז לבית הספר ואז לצבא ואז מתחתן וגר בעיר זרה, הכל מפחיד.
אז בהצלחה עם זה.


// טל עוז

Your email was successfully saved