לפני כמה שנים איבדתי תווי חג על סך כמה מאות שקלים. הפכתי את הבית ואכלתי סרטים שהם הלכו לאבדון. יש משפט שאומר "שום דבר לא באמת אבד עד שאימא לא מוצאת אותו", אז אימא שלי אמרה לי להפוך כוס והביאה לי תפילה למציאת אבדות. התווים נמצאו.
זה גרם לי לחשוב - אולי שווה להפוך גם כמה כוסות בשביל למצוא את בחיר ליבי?
תפילה למציאת אבדות. לא לשכוח להפוך כוס

תמיד האמנתי שאמצא אהבה בשלב כזה או אחר בחיים: בתיכון, בצבא, בטיול לתאילנד (כי מכירים אנשים בטיול הגדול, לא?), בתואר, בעבודה זמנית או רצינית ואפילו פעם הכרתי מישהו לקשר קצר במועדון; אבל כשקשרים ממסגרות לא צלחו או לא קרו בכלל והחיים המשיכו, הסטרס התחיל.
השנים עברו, השעון הביולוגי החל לדפוק, והכי גרוע - מד הלחץ מהסביבה התחיל לעלות.
הגיע השלב שבו התחלתי לחשוב איפה ואיך מוצאים אהבה בעידן הטכנולוגי שאליו נקלעתי.

לפני ארבע שנים פגשתי מישהי שעסקה בקואוצ'ינג. סיפרתי לה שאני רווקה בת 26 (בזמנו), והיא אמרה שאין ברירה: הפתרון הוא להירשם לאתר היכרויות. עם יד על הלב, אם כבר נפתחנו והכל, עד אותה שיחה הייתי ממתנגדי העניין וניסיתי לדחות את זה, או במילים יותר מדויקות: פשוט לא רציתי להגיע לשם, אבל לפי דבר המומחית כבר לא הייתה ברירה.

לאחר אותה שיחה נכנסתי בפעם הראשונה לאפליקציה מהסוג שבו מחפשים להכיר בדרך החדשנית, שהפכה ללגיטימית. אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאחפש אהבה בדרך הזאת, שבה אני בוררת גברים על פי תמונות ואולי כמה משפטים קלישאתיים או צפויים כמו "לא רואה לייקים", או בנאליים כמו "אין הנחתום מעיד על עיסתו" - הייתי צוחקת.

מאז עברו עוד ארבע שנים, ואני עדיין שם. נכון שלא באופן רצוף - עשיתי כמה הפסקות יזומות ואפילו מצאתי שם אהבה אחת, אבל כשניסיתי להפסיק עם זה מצאתי את עצמי חוזרת. כי הרי אין תקשורת בין אנשים ברחוב, כי אם אשב בתור לרופא ויהיה מולי מישהו ממש חמוד לא אגיד לו "היי". זאת בניגוד לאפליקציה, שבה פשוט אעשה לו לייק, ולעיתים הלייק יהיה מלווה בהודעה עם אימוג'י מנופף לשלום, שתוכל למנוע ממני מבוכה או דחייה.

אבל הנה אני כאן, וכל גבר שני מדקלם את אותו המוטו, ואם מה שהם כתבו לא ימשוך את תשומת לב הרווקות, אז יש תמונות מחדר הכושר או באיזה טיול; קצת פוזות עם השרירים ואולי גם תמונות לא רלוונטיות שלהם בתור ילדים או חיילים, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע כל התמונות עם משקפי שמש (כי בנות מסנוורות אותם), או מצולמות בכזה זום אאוט שצריך משקפת בשביל לראות איך הם נראים.

מה זה, קטלוג? מה אני אמורה להרגיש לתמונה? ומה עושים כשיש כאלה עם תמונות לא ברורות, אולי יש כאן פספוס? והשטחיות, מה איתה? שלא נדבר גם על הטרדות וכל הלא רציניים.
מצד שני, אני לא אשב ואחכה ש"ייקחו אותי", שיבחרו בי. אני יכולה להיות אקטיבית - אמרנו כבר שזה עולם מודרני.
האפליקציה הנגישה לנו אנשים שלעולם לא היינו מכירים בנסיבות אחרות מפאת מרחק גיאוגרפי, גיל ואורח חיים, ואפילו עזרה לנו לנטרל את המבוכה הראשונית.

אחרי ארבע שנים של אלפי הודעות זורמות, או לחילופין - כאלה שהרגשתי שצריך "לחלוב" את הצד השני בשביל שזה יהיה דו שיח ולא מונולוג, אחרי שאלות שחוזרות על עצמן, אחרי דייטים מצחיקים, משונים, מוצלחים וגם כמה שאפשר לספר עליהם לנכדים, בא לי להיפרד מעולם אפליקציות ההכרויות.
אבל עם כל התסכול, כששמעתי על חתונות אחרי היכרות בטינדר, הבנתי שגם אחרי אינסוף swipe אסור להתייאש.
מקסימום, אהפוך כוסות עד שיימצא זה שהלב שלי בחר.

// יבגניה זטוצ׳ני

Your email was successfully saved