מצאתם את עצמכם פעם מרימים עיניים מהפלאפון, מסתכלים מסביב ורואים שהזוג בדייט, החברים הקבועים לבירה, הזקן והזקנה בספסל הקבוע, שקועים כולם בפלאפון והמחשבה של "סוף האנושות הגיע" עברה לכם בראש רגע לפני שחזרתם לפלאפון. בעולם שאני גדלתי בו לא הייתי מודע כלל לצורך להצבת גבולות לטכנולוגיה, למען האמת כמעט לא הייתי מודע לטכנולוגיה. 
 

נסו רגע לדמיין לעצמכם עולם מפחיד שבו: אי-אפשר לקבוע דייט בסמס, אי-אפשר לבדוק אם היא הלכה לישון לפי "נראה/תה לאחרונה ב...", אי-אפשר להחליק בחורות ימינה או שמאלה, לשלוח "ערה?", לבדוק בחורה בפייסבוק לפני דייט - זה העולם שממנו אני מגיע, זה העולם שממנו הבחורות שאצא איתן מגיעות, והוא נלחם ככל יכולתו לשמור על עצמו ככזה.
 

הקונפליקט של הדור שלי עם העולם שלנו הוא בכך שאנחנו דור ה-Y שלו. אנחנו, שגדלנו על התפתחות הטכנולוגיה בעולם שאסר טכנולוגיה, שואלים את עצמנו יום-יום: האם יש לטכנולוגיה מקום בחיינו או להקשיב לאיסור שהטילו הדור הקודם על כך? ומה יהיה המחיר שכל בחירה תגבה מאתנו?


בעקבות הקונפליקט הזה, אחת מהשאלות שהפכו ללגיטימיות לשאול כאשר עושים בירור בשידוכים היא "עד כמה הבחור/ה מודרניים?". אני לא חושב שזאת שאלה שמעסיקה רק אותי – הבחור החרדי, אלא את כולנו עד כמה ניתן למודרניזציה להשפיע על חיינו? 
 

לא מזמן עלה נושא השיחה הזה בפגישת "שידוך" מסורתית בזמן שהלכנו, הבחורה ואני למסעדה בה קבענו לשבת (היא הציעה, אני זרמתי) שוחחנו על האבסורד שבקצב הכניסה של הטכנולוגיה לציבור החרדי הילדים שלנו בטח ינהלו דייטים בוואטספ. "בואי ננסה את זה". 
 

הניסוי

התוכנית: ניכנס כל אחד לבד למסעדה נתיישב בשני קצת שונים, ננהל את כל הדייט דרך הוואטספ (אני הצעתי, היא זרמה).

יתרונות: לא הייתי צריך להשתמש בחרצופנים. לא הייתי צריך לסבול את כל הטקס של "מה-תרצי-להזמין?". 

חסרונות: התסכול כשאתה רואה "מקליד/ה..." ואת המבט החושב שלה.


 

הזוג מבוגרים שהיה ממש נחמד וקם באמצע הארוחה הנחמדה שלו במטרה לעזור לבחורה החרדית שהבחור החרדי נעץ בה עיניים "אם הבחור הזה מטריד אותך אל תפחדי להזמין משטרה" ולהעיר לבחור "זה ממש לא נימוסי לנעוץ עיניים בבחורה" התירוץ: אבל גם היא נועצת בי" ממש לא עזר!

המלצרית שהייתה ממש נחמדה ושאלה אותי אם אני רוצה להזמין את הבחורה לשתות משהו, ואפילו טרחה לזרוק לי משפט עידוד בצורת "כל הדתיים שמגיעים לכאן עושים את זה" לא הבינה את התשובה: "כן, אבל השדכנית לא מסכימה לי".
 

הזוג שמחא לי כפיים כשהיא כתבה "נמאס לי, בוא שב לידי" וקמתי והתיישבתי לידה.

כן היא חרדית, אבל זה לא אומר שהיא תיתן לגבר להטריד אותה. כן אני חרדי, זה אומר שאני לא אתחיל עם בחורה, אמצא שדכנית שתציע להורים שלה אותי. כן אנחנו חרדים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יודעים ליהנות בדייטים.

למרות שהיא לא הייתה היא, אני מאמין שכמו שהצלחתי לבצע את הקפיצה מעולם ללא טכנולוגיה לעולם עם טכנולוגיה, כך גם אצליח ללמוד להתמודד עם הרומנטיקה החדשה שיכולה להיות גם בטכנולוגיה, אבל במשך כל הפגישה חיכיתי למשפט "נמאס לי, בוא תישב לידי".
 

נשאר לי רק לקוות שכשהילדים שלי ישבו על טינדר-שידוכים בהכשר הבד"ץ הם גם ידעו להרים את המבט ממכשיר הפלאפון ולהסתכל לתוך עינה של הבחורה שמולם, ולנסות למצוא את הרומנטיקה-החרדית-המודרנית.

אבל עד היום שבו נמצא את המתכון הנכון לשילוב המושלם הזה בואו נרים את העיניים  מהפלאפון.


// יהודה אדלר


Your email was successfully saved