חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד... זאת לא בדיחה, שבוע שעבר היה עומס חום מהכבדים שהיו במדינת ישראל, ובמהלכו שיא צריכת החשמל נשבר ואיתו גם אני. מרים אז עבדה במשמרת ערב ולי הייתה הזמנה פתוחה להמבורגריית לה קרנה. המקום נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית שלי, ובחום ההוא זה היה נראה קשה יותר ממסע כומתה. אבל אזרתי אומץ, לקחתי איתי חבר ילדות שגר במרחק דקה ממני ואת הגור הקטן, ויצאנו למסע. 

"יהודה, איזה ביקורת מסעדות אפשר לכתוב על המבורגר?" הוא שאל, ואני רציתי לכחכח בגרוני ולהתחיל להסביר לו על הקציצה הקסומה שכל אחד מרגיש שייך לה, ושלכל אחד יש את האופן המיוחד שבו הוא אוהב אותה. במקום זה התאפקתי ואמרתי לו "המבורגר זה לא ביקורת, זה מסע. כל החיים האלה הם בסך הכל ניסיון למצוא את המקום שמכין את הקציצה באופן מושלם ובכל פעם להתפלל ש- They will not fuck it up וישלחו אותך בחזרה לעולם החם והאכזר הזה במטרה להמשיך את החיפוש".

הגענו ללה קרנה, שממוקמת מול כיכר המייסדים בפתח תקווה, וישר קפצנו לביזנס. אני הלכתי על המבורגר צ'ה גווארה והחבר היקר הלך על הונלולו ומיקס של ציפס תפו"א ובטטה, עם טבעות בצל (אמיתיות, את המבחן הראשון הם עברו).
בעולם הזה, המשוגע מרוב אופציות, קורה לפעמים שאנחנו לא יודעים מה לבחור. לכן מאוד התחברתי לקונספט של – הנה ההמבורגר, הנה התוספות שאנחנו החלטנו עליהם, תהנה או תתמודד. 

את המבורגרים קיבלנו כמיטב המסורת, עם החצי העליון של הלחמניה מונח ליד, כדי שנוכל לבחון את כל הרבדים של הכריך. אז הצ'ה גווארה מגיע בלחמנייה ומעליה מונחים ירקות וקציצה, עד כאן הכל כרגיל. מעל זה נמצא האיולי מדורה, כי איך אפשר לאכול המבורגר בלי איזה רוטב, ומעליו הקסם האמיתי: חתיכות חזה אווז מטוגנות שנתנו את הקראנצ'יות למנה, אבל הסתתרו מתחת לביצת עין. ואז הגיע הרגע הקסום של לסגור את הלחמניה ולראות את החלמון נשבר ונוזל על המגדל, ולקבל את האישור להסתער. התחרות הייתה ביני ובין הנוזל הצהוב, האם הוא יספיק לנטוף לפני שאחסל אותו. ניצחתי. 

אחרי כזאת הסתערות, הגיע הזמן לנסות חתיכה מההבורגר של החבר, כי מהתפריט הבנתי שמנה אחרונה לא תהיה, אז אצטרך לייצר אותה בעצמי. המבורגר הונלולו הוא שילוב של אננס צלוי, ריבת צ'ילי ליים (הולך לנסות להכין אותה בבית) וגוואקמולי. השילוב של התוספות היה מושלם מבחינת הטעמים, אבל הייתי רוצה לנסות משהו אחר במקום הגוואקמולי וללכת עד הקצה עם הטעמים הטרופיים. 

אז כן, כמו תמיד המסע אחרי הקציצה המושלמת נמשך. כיף לדעת שיש עוד כמה המבורגרים שלא ניסיתי, במדינת כמו שלנו טוב שיש מקומות שנפתחים ומאתגרים אותנו בתחום האוכל, ונותנים לנו להמשיך לרדוף אחרי חלום הקציצה המושלמת, שלעולם לא נמצא. 
הגיע הזמן לחזור הביתה, להשכיב את דרור ולחכות לאישתי שתחזור כבר ממשמרת. ניפגש פעם הבאה. 

// יהודה אדלר

Your email was successfully saved