לקרוא על מסעדות זה מוזר, כי לא משנה כמה אתה כותב נהדר, החוויה אף פעם לא תצליח לעבור במלואה; אלא אם אתה יושב וקורא את הביקורת במסעדה, תוך כדי שאתה אוכל את המנה שעליה אתה בדיוק קורא, וגם אז לא בטוח. הסיבה היחידה לקרוא על מסעדה, לפי דעתי, היא כדי לקבל מספיק תיאבון ללכת אליה.

השף חיים חיון (הוא לא אוהב שקוראים לו ככה, אבל זה מה שהוא, אז שיתמודד) ממסעדת "לה קאסה טאפס" סיקרן אותי מהרגע שהפכנו להיות חברים בפייסבוק. הוא איש גדול, שמתעסק עם חתיכות בשר גדולות, וכל תמונה שהוא העלה גרמה לי להזיל ריר - אז כשהוא פתח את המסעדה החדשה שלו "לה קאסה קארנה", הודעתי למרים שהיא עולה איתי לירושלים ועדיף שהיא תשב לידי מאשר שתהיה בבאגז׳.

לה קאסה קארנה מרגישה כמו בית שהתושבים בו פתחו מרפסת בלתי חוקית לרחוב, שמו כיסאות ושולחנות והם מזמינים את העוברים והשבים לאכול. לכן ברגע שמרים ואני מצאנו חניה (תל אביבים תפסיקו להתלונן, ירושלים יותר קשה), נטלי, אשתו של השף (מאחורי כל גבר...), שאלה אותנו אם אנחנו רוצים תפריט. מבט אחד בשף הספיק לי כדי להגיד ״מה שהוא יחליט להגיש לנו יהיה טוב״. מרים נתנה לי מבט כועס. הבלגתי, אחרי הכל אני תמיד יכול להחזיר אותה לבאגז'.

למנת פתיחה קיבלנו עוף בפאנקו שמונח על חצי בטטה מעושנת. הקסם במנה הזאת מגיע כאשר אתה מרים חתיכת עוף ואוטומטית נוסף אליה חלק מהבטטה, כאילו אומר לך ׳אני רוצה שתתן את אותה דרגה של חשיבות לבטטה כמו שאתה נותן לעוף׳. המתיקות העדינה של שניהם משתלבת נהדר, מה שגורם לך לתהות האם זאת מנת פתיחה או מנה אחרונה. המריבה בין המזלגות שלי ושל מרים על החתיכה האחרונה הסתיימה בנוקאאוט לטובתי. זאת הייתה מנת פתיחת תיאבון מושלמת.

מנה נוספת הייתה פיתה עם בשר טחון בפנים (בטח יש לה שם יותר מקצועי). רבעי הפיתות עם הטחינה הזולגת עליהם בשילוב העגבניות הצעקניות כמעט גרמו לי לשכוח שבמטבח עומד גבר עם אהבה עזה לתיכות בשר ענקיות ולא איזו זקנה מרוקאית, אבל אולי בתוך כל גבר מסתתרת סבתא מרוקאית. בצלחת ליד, מאותו בשר, קיבלנו קציצות שחלקו את אותה צורת הגשה, כי סבתא אמיתית יודעת להכין מאכלים שונים מאותם חומרים.

וזהו, זה הזמן לאכול. בהשראת שני מגשי עץ הקרניבור האמיתי שבי יצא. על חצי לחם קסטן פתוח היו מונחות להן בסדר כאוטי פרוסות של קורנביף ולצידן איולי חרדל. מרים קיבלה חתיכת אסאדו על העצם, והמבט שלה אמר הכל, או ליתר דיוק: ׳יהודה, אני אוהבת אותך והכל, אבל כדאי מאוד שתתחיל להגיש כאלה מנות כל ערב בבית׳.

מה שהפתיע אותי במנה הזאת היה שלא הרגשתי את הפחמימה כלל. אני לא יודע אם זה בגלל צורת ההגשה הפתוחה שלה או פשוט בגלל השילוב הנהדר, אבל מה שבטוח - היא הוסיפה את הקראנצ׳יות למנה. הייתי כבר בחצי הדרך לתוך המגש כשקלטתי שאפילו לא השתמשתי באיולי. יש משהו בשילוב הזה שמעורר יצר קדמוני, מחזיר אחורה לימים שבהם היית חוזר הביתה עם בשר מהציד, זורק אותו על המדורה ואשתך הייתה מגישה לך לחם עתיק. אבל מספיק להיות נוסטלגי, צריך להסתכל על ההווה. ובהווה אשתך מושיטה את המזלג לאכול מהאסאדו שלך. זמן לעבוד.

בקיצור, מצאנו את המסעדה הבשרית האהובה עלינו.

// יהודה אדלר

Your email was successfully saved