אני אוהב אוכל. לא סתם אוהב, אני מאוד אוהב אוכל, אין דבר יותר מושלם מאוכל בעולם הזה, אומנות רגעית שנעלמת. טוב, הבנתם את הנקודה. אז אם כבר חלקתי איתכם וידוי אחד שלי, אני אחלוק גם את השני - יש אמרה שאומרת: "חתן ביום חתונתו נמחלים כל עוונתיו". היא גרמה לי לחשוב, אם הייתה עבירה אחת שאוכל לבצע ולא לשלם עליה, מה היא תהיה? התשובה שלי מאוד פשוטה - לאכול את כל האוכל שאסור: שרימפס, בייקון ועוד שאר מרעין בישין.

אז כשמרים התקשרה אלי וסיפרה לי שהיא בחנות והיא רואה חבילה של שרימפס כשר למהדרין, אמרתי לה שברור שתקנה. העולם הופך ליותר ויותר מוזר ככל שאנחנו מתקדמים בזמן, ושרימפס כשר זה רק אחד מהסימנים לכך.
מה הקטע של דברים שלמרות שאתה יודע שאין איתם שום בעיה, הם עדיין מרגישים לך לא נכונים?
זה מה שהרגשתי ברגע שהסתכלתי על החבילה, שעליה היה כתוב שהמוצר בהכשר של הרב מחפוד שליט"א ושהוא מורכב מבצק ודג (67%). האם על זה חשב הרב מחפוד כאשר הוא נתן את חותמת הכשרות, האם הוא חשב עלי?

הבחור החרדי שפתוח לעולם, שעומד בפני פיתוי לאוכל לא כשר והוא רק רוצה לעזור עם הפיתוי; או שזה בסך הכל עוד צעד בדרך להתדרדרות שלנו כחברה? הרי זה מתחיל עם שרימפס כשר ומי יודע איפה זה יגמר. כל כך הרבה מחשבות על שקית של דג ובצק, כבר נהייתי רעב.

לפחות אם אני עושה משהו לא נכון, אעשה אותו הכי נכון, חשבתי לעצמי. הזמנתי זוג חברים לארוחה, כי אם אני הולך להרגיש רע מצפונית, אני לא אעשה את זה לבד - אוסיף עוד אנשים לייסורי מצפון שלי. כמו שנאמר: "צרת רבים, נחמת טיפשים".

התחלתי מהשרימפס. הם היו מאוד חסרי טעם, אז טיגנתי אותם והוספתי להם מלח, פלפל שחור ולימון על מנת לחזק אותם. לא קיימים הרבה מתכונים עליהם ברשת, אז הייתי חייב להמציא ללא שום ידע מקדים.
החלק הבא הוא להכין רוטב עם הסכין היקארי שלי. הכנתי רוטב מעגבניות, בצל, פטריות ורוזמרין טרי. אוי, הריח.

בסיר פתוח עם מים רותחים, מלח ושמן הכנתי את הספגטי. כאשר הוא התחיל להתרומם זרקתי אותו לתוך המחבת של הרוטב, עם טיפה מהנוזלים, כי העמילן שבתוכם גורם לכל הרוטב להתחבר. מעל הכל הגשתי שלוש חתיכות שרימפס.
הטעם של העבירה היה יותר טעים מהטעם של השרימפס. נראה לי שאני צריך לעשות איתו עוד כמה ניסויים, אבל הנראות היפה של המנה, הצבע הכתום על גבי הלבן הוסיף בהחלט.
ניפגש בפוסט הבא, או בגיהנום.

// יהודה אדלר

Your email was successfully saved