יש לי לב טוב סך הכל, וקיבלתי חינוך מושלם שאני לא מצטערת עליו לשניה, כזה קצת פרימיטיבי וקצת מודרני, כזה שבו אני יודעת לא לגרום עצב להורים ויודעת בדיוק איך ואיפה לא לאכזב, כזה שבו שטויות עושים רק בחדרי חדרים.

והנפש אצלי היא קצת מבולגנת אבל הכל שם מסודר נורא טיפ-טופ, יש סדר מופתי ומופלא בתוך כל הבלאגן... אם אי פעם תרצו לראות בן אדם שנורא קשה עם עצמו, ונורא שואף להיות בסדר קודם כל עם הסביבה ורק אז בינו לבין עצמו ולבין האלוהים שלו, אתם יותר ממוזמנים להגיד שמצאתם.
אז שמישהו יסביר לי איפה טעיתי?

זה עלה לי ביוקר, זה עולה לי ביוקר, כל האכפתיות הזאת. הלבטל את עצמך למען האחר, הלחשוב מאתיים פעם לפני. זה עלה לי ביוקר, זה עלה לי בחלומות ובהנאות הקטנות של החיים, זה עדיין קצת לפעמים.

ברגעי שיא זה מרגיש כאילו אני על אוטוסטרדה אחת מטורפת בתוך הנפש של עצמי ואין אפשרות בכלל ללחוץ על הברקס. אשקר אם אגיד שזה לא מהנה, וואו, לשניה אני שוכחת שבסוף יש רמזור. בחיים לא ראיתם כזה רמזור רומס, שובר, גומר לחתיכות. אני שכחתי ואני שוכחת מעצם קיומו, לומדת כל יום לשכוח ממנו, דואגת תמיד להאריך לעצמי את הק"מ עד לאור האדום, למשוך לעצמי את תחושת ה-"היי" והחוויה.

לוקח בדיוק שבועיים לסגל הרגלים חדשים, להגיע לתובנות נקיות ולהעיף את הכעס, אז אספתי מוצ'ילה של עצות מאנשים חכמים ממני, והם רואים לפעמים מבחוץ את מה שאני לא ראיתי מבפנים.
"חברה, אל תהיי ריבאונד של אף אחד כמו שאת לא מאמינה בהם, תפסיקי עם הוודקה ותתחילי לעשן, תצאי לריצות, זה משחרר מועקות ובכלל - תהני מהלבד הזה שלא היה לך כבר שנים".
 
לכי תסבירי שלטנגו צריך שניים, ובכלל, זה סבבה לרקוד לבד אבל יותר נחמד לסגור את הערב עם מישהו. לכי תסבירי שאת מפחדת, מפחדת להתמכר לחופש, לזה שהוא בן הזוג הכי לא יציב בעולם, הכי ריקני והכי עושה פרפרים במקומות מסוימים, וגורם לחיוך המדוייק הזה שאת לא רוצה שהיפה תואר הזה שעומד מולך יקלוט.
הוא קלט.
יופי, מפגרת.

הלבד מהמם, הוא אחלה מורה, מורה תותח כזה שיקח אותך פעם למעלה ופעם למטה, כזה שיגרום לך לחטוף חבטות, יזרע מלח ויגליד פצעים. אבל הוא לא הכל, הוא יימאס בדיוק אחרי חודש וקצת.
לפעמים את צריכה מישהו שיתחרה איתך ולא בך, באוטוסטרדה עד לרמזור, שינצח ויחכה רק לך עם בקבוק בירה.

// יוכבד איסאב

Your email was successfully saved