כן, היא זוהרת גם בלילה, רק שאני דואגת שמשהו אחר יתפוס את התשומת לב. ולא, היא לא עובדת על בטריות, היא עובדת על החינוך של אבא ואמא. לא, אסור לגעת, אפילו לא קצת, שחס וחלילה לא תתאהב. ולי? לי אין ביטוח על לב שנשבר, גם להסתכל לא מומלץ, סכנת עיוורון, אבל אני מבליגה על זה, אז זה לא מצויין בהוראות למתעניין האמיץ וה"אני פוזה על חברים".
זה ממש לא משנה צבעים לפי המצב רוח שלי, בגשם לא קורה שום קצר חשמלי, הקצר היחיד שיכול להיות זה קצר בתקשורת וגם אז אני נוהגת להיעלם.

ובכלל השטן מחזיק לי את ההילה, עשיתי לו עיניים והוא לא עמד בפיתוי, חיפשתי מישהו שיהיה מספיק חזק, לפעמים קשה לסחוב את זה לבד ואני מרגישה לא נעים שכולם ככה מסתכלים... לא מאמינים לי שלסחוב טוהר זה כבד, ובעיר הזאת? בעיר הזאת כולם קנאים!
מדי פעם אני נותנת לו קצת מנוחה, נותנת לו להניח אותה בצד לכמה דק, שישתעשע. בכל זאת, השטן בכבודו ובעצמו משרת אותי, ואני? אני לא רוצה לרמוס אותו לגמרי, יצחקו עליו שם בגיהינום, ולו? יש לו שם טוב שם בצד האפל.

אני באה גם עם כנפיים אבל מביאה אותן רק באירועים מיוחדים, מנסה שלא להתרברב, אחרי הכל לא לכולן יש, אם בכלל. אני נוהגת להשאיר אותן תלויות בסלון, שלאבא יהיה קשר עין איתן, הוא מעדיף שלא אוציא דברים יקרי ערך מהבית.
כשאני חוזרת אני מעקמת פרצוף על זה שהן תפסו ריח של סיגריות, אבל זה לא שבאמת אכפת לי.

יום אחד, באירוע לא מיוחד בכלל, כשלקחתי את הכנפיים איתי, חזרתי הביתה קצת מאוחר, הדלקתי את האור וראיתי שיש לכלוך על כנף ימין. בזבזתי חצי לילה בשביל לנקות את הנזק, ניקיתי כל כך טוב שאף אחד לא שם לב.
מאז אותו היום על הכנפיים כבר נערם האבק, דחפתי אותן עמוק לארון, כמעט שכחתי מקיומן, מדי פעם הן קופצות לי לראש ובשניה נעלמות.

אז אל, אל תשחק לי בהילה, השטן מחזיק לי אותה וזה ייגמר לא טוב, ישלו קרניים וכמה מקומות פנויים אצלו בממלכה, אז אל. 
אל תתחזה לאושר כי אני כבר לא קובעת איתו במקומות מפוקפקים, כן, גם אם תציע לי עושר, לא. זה לא עובד ככה שדון.

 א ל - ת ש ח ק - ב ה. 
זה לא שלך, 
זה שלי.
השטן נותן לי גב.

// יוכבד איסאב
 

Your email was successfully saved