לא מזמן ראיתי סטנדאפיסט שהחליט לשבור את הפורמט השחוק של איש מצחיק - מיקרופון - קהל. הוא העמיד שלושה מיקרופונים על הבמה, ובכל אחד מהם נתן ביטוי לאלמנט אחר שלו - באחד סיפר בדיחות קצרות - one liners. בשני עשה סטנדאפ "רגיל" א-לה לואי סי קיי. ואת השלישי שמר ל"דברים עצובים" - סיפורים קורעי לב על אבא מתעלל או התמכרות לסמים וניסיונות התאבדות, ברמת חשיפה כמעט מביכה של טיפול פסיכולוגי, וזאת מול אלפי אנשים וצילום כספיישל לטלוויזיה.

הוא חזר לכל אחד מהמיקרופונים שלוש פעמים, תוך כדי שהוא מעביר את הצופים רכבת הרים רגשית של גיחוכים, צחוק, הלם ודמעות. הטריוויאלי יחד עם האינטימי, השמחה עם האפלה, המניה והדיפרסיה. לשניהם משמעות זהה ושניהם חסרי משמעות.

לא מזמן שמעתי שיר חדש של elbow, להקה בריטית שאני מאוד אוהב, שנקרא All Disco. הסולן שלהם התראיין ונשאל על מה השיר ומה הכוונה. הוא סיפר שפעם, בזמן טור בארה"ב, הוא ראיין ברדיו את פרנק בלאק, הסולן והאיש מאחורי הפיקסיז. הוא שאל את בלאק - "עשית כל כך הרבה מוזיקה בחייך, מה למדת?" "שמע, ניגנתי פאנק, רוק, אלקטרוני, פולק - זה הכל דיסקו". "רוצה לומר - כאמנים, זה לא משנה כמה אתם לוקחים את מה שאתם עושים ברצינות, וחושבים שאתם נזר הבריאה. בסוף אתם פשוט רוצים לגרום לאנשים לרקוד ולשכוח מהכל לכמה דקות, בדיוק כמו דיסקו."

אבל כשקוראים את המשפט הזה שוב, מגלים שמדובר בעצם ב"קואן", משפט זן. פרדוקס, חידה שנועדה לאתגר את החשיבה ההגיונית ולעודד הארה. משפט סתום בהתחלה שמקבל משמעות אחרת עם כל קריאה שלו.

הכל דיסקו. תחשבו על הדבר שהכי חשוב לכם בעולם, על הסיבה שבגללה אתם קמים בבוקר, על הדבר שהכי מכעיס אתכם, שהכי משעשע אתכם. הכל דיסקו. לכולם יש משמעות זהה, וכולם נטולי משמעות בו זמנית. כל אחד מהם נמצא שם כדי לגרום לכם לרקוד, להרגיש, לבצע פעולה, לזוז מנקודה אחת לנקודה אחרת. וזו חתיכת דרך משחררת ומאירה לחשוב על החיים.

קואנים נועדו להצביע על האבסורד שבקיום האנושי, עד כדי להטיל ספק במציאות עצמה. גם מבלי להרחיק עד לטריטוריות מטריקס, אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי להביט על החיים שלנו מלמעלה ולבדוק איפה אנחנו עומדים. אם מבינים שהכל דיסקו, שהכל נמצא כאן כדי לבדר ולהרקיד אותנו מצד אחד של החיים האלה לצד השני, כבר לא צריך לבזבז זמן על כעס או עלבון או טינה. elbow בעצמם שרים - "What does it prove if you die for a tune? It's really all disco."

שלא תבינו לא נכון, יש אנשים שלוקחים את הדיסקו שלהם מאוד ברצינות. יש אנשים שעושים חזרות על הצעדים שלהם כל החיים, שקונים תלבושות נוצצות, שיודעים את המילים של כל השירים. אלה בדך כלל האנשים שהכי בולטים על רחבת הריקודים של הקיום האנושי - זה עושה אותו פחות דיסקו?

וההוא מהפסקה הראשונה, מה הוא קשור? ואיך כל זה קשור אלינו בכלל? ומה זה כל האקזיסטנציאליזם הזה פה באמצע החיים, באתי לקרוא על שיט של דור ה-Y בכלל… אני מאמין שאין שיעור משמעותי יותר בחיים מלהבין עד כמה מעט משמעות יש לכל דבר בחיים. הקטן והגדול, הקיומי והיומיומי, העמוק והרדוד - כולם דיסקו, כולם סטנדאפיסט על במה מספר בדיחות. ואם אתה מבין שהכל דיסקו, שלהכל משמעות זהה ולהכל שום משמעות - אתה חופשי לתת להכל איזו משמעות שתרצה.

// יונתן מימון

Your email was successfully saved