"איזה נסיך אתה, תאמין לי, איזה מזל יש לה". המשפט הזה נזרק לעברי על ידי אישה שכל חטאה היה שהייתה בטווח שמיעה בזמן שדיברתי בטלפון עם לילך. אנחנו בסך הכל חזרנו על ריטואל שהפך להיות שגרה עבורנו – אני יוצא לעבודה אחריה, אז זאת אחריותי לדאוג שיהיה בית שכיף לחזור אליו. ואנחנו עברנו על הצ׳ק ליסט שלנו – סידרת את המיטה? סידרתי את המיטה. ניקית את השולחן בסלון? ניקיתי. עשית כלים? עשיתי כלים.

כשהגעתי לכלים, כנראה שנגעתי בנקודה רגישה אצל אותה המצותתת, והיא התמוגגה כאילו סיפרתי איך הקמתי טירה וניצחתי דרקונים בשתי ידי. כל הניסיונות שלי לדחות את המחמאה לא הזיזו, והנחתי שמדובר בהתנהגות שונה בתכלית ממה שהיא חווה ביום יום.

וכמו שקורה לי תמיד בסיומן של אינטראקציות כאלה, אני פונה לשאלה האקזיסטנציאלית הגדולה יותר – למה כל כך הרבה מערכות יחסים, בעיקר כאלה שנמשכות שנים, נוטות לדשדש בסטטוס קוו של "נו, זה מה יש", של חוסר שוויוניות בכל הרבדים, של חסכים רגשיים, אינטלקטואליים, מיניים? מניין לנו הנטייה הזו לבזבז את הפריווילגיה האדירה שניתנה לנו - לבחור את בני הזוג שלנו ולקיים איתם מערכות יחסים שאינן מבוססות רק על ילודה – ומהר מאוד להמיר אותה בתחושה של גזירת גורל? או יותר מזה – מניין הרעיון המטופש שזוגיות היא מאבק, שהפכים משלימים, שאתה צריך להילחם על המקום שלך?

(דיסקליימר: כותב שורות אלה מבסס את התובנות שלו על זוגיות של קצת יותר משנה, ללא ילדים, וללא משבר או אסון יוצא דופן. מוזמנים לגלגל עיניים עכשיו).

להימצא בזוגיות טובה, כאשר שני הצדדים מעוניינים בכזאת, היא אחד הדברים הקלים ביותר לביצוע שניתן לחשוב עליהם בחוויה האנושית. ואני אגלה לכם מה הסוד. זה ממש פשוט. מוכנים?

הסוד הוא במילה.

לא רק באופן שבו אתם מתקשרים ביניכם (לכשעצמו חשוב יותר מחמצן), אלא ממש באופן בו אתם מגדירים במילים את "מה אתם". באנגלית מצאו לזה פתרון מאוד אלגנטי, שמשחרר את בני הזוג מהגדרות ממסדיות כאלה ואחרות. הם פשוט קוראים אחד לשני Partners. שותפים. ובמילה נברא עולם.

בעל ואישה? חבר וחברה? חד מיני? מונו או פוליגמי? זה לא משנה. בחיים האלה, עם המורכבות האינסופית שלהם והמשך הבלתי צפוי שלהם, בחרנו האחד בשנייה כשותפים לדרך. מכאן עד שיגמר.

(לעברית, כפרה עליה, יש עוד כמה דורות להתקדם עם ה"בעל ואישה" שלה).

אין כמו זוגיות כדי לעורר כל שד אפשרי שנוצר בתוכנו בסדרה של אינסוף אירועים נקודתיים ובלתי מודעים. אין כמו יצירת אינטימיות עם אדם שהיה עד לא מזמן זר מוחלט כדי לזעזע את כל המנגנונים שבנינו בקפדנות, כדי לשמור עלינו מהעולם שבחוץ. וברגע אחד אנחנו נדרשים לקבל החלטה – האם אנחנו לוקחים איתנו שותף למסע? האם אנחנו נהיה שותפים טובים עבורם? האם נהיה שם, זה לצד זו, כדי לפרום פלונטר אחר פלונטר?

זוגיות שאין בבסיסה שותפות, חלוקה אותנטית של שני חיים, והדרמטיים יגידו "שוויון בנטל" – היא בסופו של יום - שני מנגנוני fight or flight צועקים אחד על השני. השותפה שלך תדע מתי את מסתיימת כדי שהיא תוכל, ללא מאמץ, להמשיך משם. השותף שלך ידע לומר לך מתי עשית משהו שמערער את השותפות, ואת מצידך תדעי להעריך ולא לחוש מותקפת. אתם תדעו בדיוק איך לרקוד את הטנגו הזה, שבו כל אחד מוביל לפעמים, אבל המאזן תמיד שווה.

רגע, לא אמרתי שזוגיות טובה זה ממש קל? אז למה לא כולם עושים את זה?

כדי שכל מה שאמרתי יקרה גם לכם, בזוגיות הנוכחית או בזו שתגיע, צריך ממש, אבל ממש ממש – לבחור טוב.

וגם לעשות כלים בבוקר בלי להתלונן לא מזיק.

// יונתן מימון

Your email was successfully saved