לפרק הראשון


עברנו סיור באושוויץ שהודרך על ידי מקומית בשפה צרפתית רהוטה. לאחר כל הסבר היא נתנה את המיקרופון לסבא שלי שהוסיף הערות. ראיתי מקרוב את מה שראיתי עד כה בתמונות בלבד: את רבבות הנעליים הנטושות, את אלפי המשקפיים היתומים, את ערימת המזוודות המרוקנות וגבעת הצמות הגזומות.

נעשית עבודה מדהימה לשמר את מה שנמצא ולתעד את מה שהיה ובכל זאת קשה לקלוט את הכמויות האדירות של חיים שנלקחו. הרציונאל והרגש לא מעכלים. לאחר קבלת התמונה הכוללת - שהיא חשובה כשלעצמה - דווקא הסיפורים הקטנים על אנשים קטנים כגון ילדה תמימה שניספתה והותירה שמלה ורודה, הם הכי נוגעים ללב. סבא וניצולים נוספים שאזרו אומץ לשתף בכאבם, הם אלה שנותנים נופך אישי וכל כך אנושי, כאשר הם מעידים על מה שקרה במקום הכי בלתי אנושי עלי אדמות.


צילום - אלי מקס קישקה צילום - אלי מקס קישקה

במקום הזה התבצע אסון האנושות המתוכנן, היעיל והאכזרי ביותר בהיסטוריה. תחילה, ביצעו הנאצים נסיונות על קבוצות של יהודים עד שהגיעו לנוסחה שאיפשרה להם לחסל בצורה תעשייתית מקסימום יהודים במינימום זמן ובמינימום עלות. במהלך הסיור אני מבין שהכרתי את רוב ואולי את כל תתי הנושאים של חוסר צלם אנוש ואכזריות בשואה, אבל כאן הכל מתחבר בבת אחת: השמדת הזקנים, הנשים, כמיליון וחצי ילדים יהודים, התעללות על ידי רופאים, הרעבה, ענישה קולקטיבית, השפלה ועוד.


באותו ערב המשלחת הבלגית יצרה שלושה מעגלים, בכל מעגל ישב ניצול אושוויץ וסיפר את הסיפור האישי שלו, מהילדות, דרך אובדן קרובי המשפחה ועד לשחרור, בניית חיים מאפס והקמת משפחה. הצעירים היו מרותקים אך במשלחת היו גם מבוגרים, מורים, אקדמאים והורים. היה מעניין לפגוש שם איש מבוגר, לא יהודי, שאביו היה אסיר פוליטי באושוויץ. גם בלגים ממוצא מרוקאי הגיעו עד הלום לראות ולספוג. השואה לא צילקה רק אותנו. אם הנאצים היו מצליחים "לטהר" את אירופה מיהודים אולי הם היו מקבלים תאבון לחסל גם את שאר העמים השמים. למחרת נסענו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וניצול שואה שהגיע לשם עם משפחתו ויצא משם לבד גולל את סיפורו הכואב. בפרטי פרטים הוא תיאר היכן עצרה הרכבת, כיצד התבצעה הסלקציה, מה קרה כשכל הרכוש נגזל, כולל בגדים ושיער ואת הרגע שבו שמעו על תאי הגזים והריחו את עשן המשרפות. מי שבכה בגלל אובדן קרוביו עלול היה לחטוף כדור בראש, כחלק מדיכוי ומשמעת חסרת רחמים.


צילום -  אלי מקס קישקה צילום - אלי מקס קישקה

הגענו לאנדרטה וכנהוג הנחנו אבנים לזכרם של הנרצחים. אם היה לי ספק עכשיו אני כבר בטוח שהעצים סביב המחנה הזה עצובים. הם ראו וגם הריחו את המוות. ראש המשלחת הקריא לנו מסמך שהנאצים פירסמו לאחר כיבוש בלגיה: "...אסור ליהודים להגיע למוסדות ציבוריים לרבות בתי ספר, בתי חולים, תיאטרון, מסעדות, בתי קפה, קולנוע, בריכות, חוף הים, פארקים...". לפני שהנאצים רצחו את היהודים הם ניסו להרוג את הרוח, את הנפש היהודית.


החוויה באושוויץ עוצמתית יותר מקריאת ספרים ועל אחת כמה וכמה בנוכחות סבא שלי, ובכל זאת, אני שב וכותב שהסיפור הזה של השואה, ההשמדה ההמונית, נשאר בלתי נתפס ובלתי ניתן לעיכול, גם אם הדימיון עובד שעות נוספות. המסע גורם כמובן לחשוב על הזהות היהודית-חילונית שלי, היא צריכה להיות מוזנת מסיפור השואה ששרד סבא, לצד השואה שמחקה את שאר המשפחה שלי ומיליוני יהודים מקהילות רבות. יחד עם זאת הזהות רחבה יותר ועליה להיות מוזנת גם מהרבה יסודות ונראטיבים חיוביים. אני מאחל לעם היהודי לשאוף תמיד להיות מונעים מאהבה.

לתרומה לארגון "לתת" התומך בניצולי השואה


// יונתן קישקה
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5-141

Your email was successfully saved