אין מספיק מילים לתאר את השנייה שאני מסתכלת לך בעיניים ומיד משפילה מבט, כי אתה לא שם כמוני. אני חושבת. אני לא באמת יודעת. אבל משום מקום קפץ עליי ההוא והדחייה הצורבת שלו, שלמרות שניהלתי אותה יפה ובצורה בריאה, עדיין חילחלה עמוק מבלי ששמתי לב. איך לא שמתי לב?! ועכשיו יושב מולי גבר שמרגש אותי, אחרי הרבה זמן שלא התרגשתי, ואני לא אגיד מילה. אני תוהה האם אני כבר לא אמיצה כמו שחשבתי, והמילה פחדנית מתחילה לטייל לי בראש. זה כבר באמת לא משנה.

אין מספיק מילים לתאר את הפקת הצליל הראשון, שפוגע קודם בברך, מטייל למעלה ואז מושך ממש מתחת לצלע בצד ימין. למה ימין? הלב נמצא בצד שמאל. אני מנסה לעקוב אחרי הסיפור. הגוף שלי מדבר אליי ואני לא יודעת איך לענות לו.

אין מספיק מילים לתאר את הרגע שבו אני מסתכלת על סבתא שלי ויודעת שאנחנו על זמן שאול. היא שוכחת כל יום איך קוראים לי אבל אני לא נעלבת, רק מקווה שהיא לא זוכרת שהיא לא זוכרת, כי זה בטח ממש כואב. אז אני מסתכלת לה בעיניים, ולרגע אחד כל מי שאני וכל מי שהיא נפגשות לאיחוד בין דורי, ואני רק רוצה להגיד "סבתא, אני אוהבת אותך". אני לא אומרת ורק מקווה שהיא כבר יודעת.

אין מספיק מילים להסביר את הכאב של לראות את אבא שלי מבין שהוא הולך לאבד את אמא שלו. הוא אבא שלי, ובכל זאת אני מתבלבלת לפעמים וחושבת שהוא הילד שלי. מנסה לגונן עליו מכאבי העולם ולנסות ולהיות מרחב בטוח בשבילו. חוסר האונים הזה, של לצפות בילד שעומד לאבד את אמא שלו כי ככה זה בטבע, שורפת אותי. אז מה עושים? ממשיכים הלאה, אין ברירה אחרת.

אין מספיק מילים שיכולות לבטא את הרגעים שאני יושבת עם הכלבות שלי על הספה והן אוהבות אותי כל כך שאחת מלקקת לי את כל היד והפרצוף והשנייה לועסת לי את האצבע. אני מתענגת על כל שנייה, למרות ההבנה הקצת עצובה וגם קצת משמחת, שזה המגע היחיד שקיבלתי מיצור חי לאחרונה.

אין מספיק מילים להדגיש כמה אני מכורה לפייסבוק וכמה אני שונאת את זה. הפיד שלי עולה על גדותיו ולרוב עושה הרבה יותר נזק מתועלת. זה חרא, הדבר הזה. זה נמאס, הדבר הזה. אבל אם לא אכנס איך אשמע על הפסטיבל הבא או על ההרצאה על הבר או אחווה קהילתיות חלקית בקבוצת נשים תומכת? ועם מי אשתף את המחשבות האלה שלי? גאונים הם שם בפייסבוק. אני מקללת וזורקת את הטלפון מהיד.

אין מספיק מילים שיכולות לגרום לי להבין שאני כבר כמה חודשים אחרת. שאני באמת אוהבת את עצמי, והחוויה הזו מוזרה. שמעתי על זה, למדתי על זה, חיפשתי את זה, ואז זה קרה. הבנתי משהו אחד על עצמי והגלגל התהפך. אז אני מרשה לעצמי להגיד לא לאנשים ומצבים, לישון עד מאוחר ולהסתובב בעולם עם חיוך ענק, כי פאק איט, מגיע לי. זו הסיבה שאני לא ארדוף אחריו ואחריהם, כי הגיע הזמן שירדפו אחריי.

אין מספיק מילים לכסות את כל מי שאני במיטה בלילה. הלילות שעדיין בודדים הפכו מחסרים למרפאים. אור רך ונעים מסתובב לי בחלל הבטן, ובפעם הראשונה אני יודעת להגיד איך מרגיש ריפוי. כמה כוח ועצמה יש בי, והפעם זו לא רק סיסמה. 

// יעל גרינברג

Your email was successfully saved