אמילי הייתה מהאהבות המיוחדות האלה, שעושות לך הפתעות באמצע היום.

ברוב הפעמים היא אהבה לתקשר איתי באמצעות פתקים, מהפתק הקטן שבקופסא של הסנדביצ' שהייתה מכינה לי בכל בוקר ועד למשחקים מטופשים של "חפש את המטמון" – ולפעמים כשהייתה רוצה לאתגר אותי באמת, הייתה משאירה לי פתקים ברחבי העיר; ואני הייתי אוסף פתק, פתק עד שהייתי מגיע לפרס שבדרך כלל היה שני הדברים האהובים עליי – פיצה והיא.

תמיד אהבתי חידות, אהבתי לפתור חידות, אבל דווקא את החידה הגדולה מכולן לא הצלחתי לפתור – אותה.
ובכל פעם שהייתי חושב שאני קרוב לפתרון, הייתי מגלה כמה אני באמת רחוק, וככה זה, בני האדם, אנחנו נמשכים למה שאנחנו לא מבינים, או אם תרשו לי לדייק, למי שאנחנו לא מבינים, לזה ששונה מאיתנו לחלוטין.

אמילי הייתה הבחורה הראשונה שקיבלה אותי בדיוק כמו שאני; את העובדה שאני עדיין רואה סרטים מצויירים, שהנסיך הקטן זה הספר האהוב עליי, ושאני בכלל מעדיף להעביר את ימי שישי בערב בלשבת על הגג בדירה שלי, לקרוא ספר או לדבר את הנפש אל תוך הלילה עם מישהו ששווה להתרגש איתו.

נפגשנו לראשונה בבר השכונתי, שם הייתה ממלצרת במהלך השבוע, שמבלי אפילו לבקש, השאירה לי את מספר הטלפון שלה, וכששמתי לב שחסרה ספרה, הערתי את תשומת ליבה על כך, וכל שאמרה היה "תנחש"; אז ניחשתי.

התקשרתי לששה אנשים שונים לפני שהבנתי שהספרה החסרה הייתה "7".
דיברנו אל תוך הלילה ועד לבוקר של שבוע הבא, לא הפסקנו לדבר, בכל פעם שקבענו להיפגש הייתה משאירה לי חידה על מקום הדייט הבא שלנו, ממש כמו "חפש את המטמון"; ואני, כמו ילד טיפש ומאוהב הייתי מחפש את הסימנים, את הרמיזות והייתי עושה שמיניות באוויר עד שהייתי פותר את החידה וסוף סוף מוצא אותה.

אחרי שנה של זוגיות, הפסקתי ליהנות מהחידות שלה, הפיצות נמאסו עליי, והרגשתי שאנחנו תקועים במקום.
ליבי נסגר אליה וכלפי החידות שלה שלא יכולתי לשמוע עוד, אמרתי לה שאני צריך למצוא את עצמי מחדש, ושאיתה, לצערי, אני רק נאבד.

ולמשך תקופה ארוכה חיכיתי, האמנתי שאם אמצא את עצמי, אמצא את האוצר, את הדרך לחיות נכון, אפסיק לאבד בדרך ואדע בדיוק מה נכון וטוב לי, לא הבנתי אז כמה טעיתי.
שנה וחצי אחרי, ועם עוד יותר שאלות מקודם, חזרתי לבר שבו היא עובדת, רגע לפני הסגירה אבל היא לא הייתה שם, אחד המלצרים אמר שהיא בדיוק עזבה, וזה הרגע שבו הבנתי; נתתי לאהבת חיי לחמוק לי מבין האצבעות.

סיימתי את הערב עם משולש פיצה מהפיצרייה האהובה עליה, ולפתע, בין הקרטון לבין המשולש ששכב עליו, מצאתי פתק, קראתי אותו וחייכתי.

המשכתי ללכת, עם חיוך של הקלה, כי סוף סוף ראיתי כמה שהיא צדקה, כמה שהיא הבינה את מה שאני לא הבנתי; שאושר אמיתי הוא כמו ב"חפש את המטמון", המטרה אף פעם לא הייתה למצוא את עצמך אלא למצוא את ה"אוצר" – המישהו הזה שייתן לך להיות אתה, מוזר ולא ברור, ולמרות הכל, יאהב אותך כמו שלא אהבו אותך מעולם.

ועכשיו נותר היה לי רק לקוות, שאיכשהו, יום אחד יהיה תורה למצוא אותי, והיא תסלח לי על הכל.
היא תגלה ששנינו חידות שאף אחד מעולם לא הצליח לפתור, ואולי, גם לא צריך.
אבל ביחד, אולי נמצא את האוצר שכל כך חיפשנו, ועל הדרך מבלי שנתכוון נוכל אפילו למצוא אחת את השני.

// ירין פרי

Your email was successfully saved