את אמא של מורן פגשתי בערך שנה אחרי הפרידה.
בדרך הביתה הלכתי על רחוב סוקולוב, שמקביל לרחוב שבו גרה. תמיד הייתי אומר לעצמי שזה מקצר לי את הדרך, אבל האמת היא שקיוויתי כל פעם מחדש לראות אותה פתאום עוברת בו בטעות, ומי יודע - אולי תגיד שטעתה ואולי הניצוץ, שטענה שכבה אחרי שנתיים של מערכת יחסים, ידלק שוב ותרצה לנסות מחדש. אמא שלה חיבקה אותי ונישקה, ואמרה שהיא ויעקב בעלה מתגעגעים מאוד.
"הייתם זוג כל כך יפה" אמרה, "כמה חבל שנגמר, אהבה כמו שלכם באה פעם בחיים". אני מאוד מקווה שלא, חשבתי לעצמי.

לאחר הסמול טוק המאולץ בירכה אותי בעוד חיבוק עסיסי, ואני נשבע שיכולתי להריח את מורן על בגדי אמה.
הריח שלה, שהזכיר לי רגעים מתקופות טובות יותר, תקופות בהן הייתי מאוהב. מורן הייתה האהבה הגדולה ביותר בחיי, היא תמיד הייתה נותנת לי את התחושה שהיא אוהבת אותי יותר משאי פעם אוכל לאהוב את עצמי, וברוך השם, הבחור שם למעלה בירך אותי בלא מעט אהבה עצמית.

נפגשנו בטיול הגדול, בסופו אם לדייק, בניגוד לחברים שלי שטסו לדרום ולמזרח, אני רציתי טיול מעט אחר - אז לקחתי תרמיל ואת נעלי הצבא הישנות ששמרתי לעת הצורך וטסתי לאירלנד, שם טיפסתי על ההרים הגבוהים ביותר, מאלה שמופיעים רק בסיפורים, שבהם אתה חושב ששם, על הפסגה, אתה תצליח למצוא מי אתה באמת. לאחר חצי שנה שם, הבנתי שטעיתי. לא מצאתי לא את עצמי ולא בית, הרגשתי זר בין זרים עד שפשוט נמאס לי, לקחתי את הטיסה הראשונה חזרה הביתה. במטוס, מושב לידי, התיישבה בחורה שנראתה בגילי, עם אודם אדום, שיער שחור, וריח שעושה טוב על הנשמה.

ובתוך כל הזרות הזו שהייתה בינינו, מבט אחד שלה הספיק בשביל לגרום לי להרגיש בבית שוב. אז אני, שכבר הספקתי לשכוח איך בחורה נראית בחצי שנה האחרונה, החלטתי להתגרות במזל שלי ולשאול אותה במבטא עברי כבד: ‏"so, what a beautiful girl like you doing in a place like this?"
"באמת התחלת איתי ככה עכשיו?" שאלה תוך שצחקה על חשבוני מעט. "תלוי. זה עובד?" וזו חייכה אליי בחזרה, כאילו שרק בשביל החיוך הזה טסתי לקצה השני של העולם. גיליתי שהיא עברה לפני שנתיים להרצליה, שהיא אוהבת פיצה כמעט כמוני, ושהיא חושבת שג'ינג'ים לא כאלה מכוערים.

שאלתי אותה מאיפה היא חוזרת, אז היא ענתה שטיילה באירלנד למשך כמה שבועות. "ומה חיפשת?" שאלתי, וזו ענתה לי במן ציניות לא ברורה; ״אותך״. ״עדיף מאוחר מאשר אף פעם״ אמרתי בחיוך, ״ואתה?" שאלה תוך שהסמיקה מעט עוד מהאמירה הקודמת שלי, "לאן אתה טסת?"
סיפרתי לה את כל הסיפורים שלי מהטיול, ושטסתי בשביל לחפש את עצמי בכלל. היא שאלה "נו, ומצאת?"
אמרתי לה שאני לא חושב, ומיד ענתה "לפחות מצאת אותי".

אף פעם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, לכן הסתכלתי עליה פעמיים לפני ששבתה אותי בקסמיה. האמת שהפעם אין לי מה לקטר, לקחתי אותה כמובן מאליו.
מורן הייתה הקשר הרציני הראשון שלי, ושנתיים אחרי, כשפתאום החלטתי שאני נאבד בתוך עצמי, התחלתי להשתעמם ממנה והפסקתי להעריך אותה, עד שיום אחד נמאס לה. היא אמרה שזה כבר לא זה, שהניצוץ כבה מזמן, וכנראה שההרפתקה שלנו ביחד הגיעה לסיומה. וכך היה.

היא המשיכה עם החיים שלה מהר מאוד, ואילו אני המשכתי לחפש את עצמי, עברתי בין עבודות, התחלתי שני תארים שעזבתי באמצע בתירוץ שאחזור ללמוד ברגע שאדע מי אני באמת. לא הבנתי שביום שאיבדתי אותה, איבדתי את עצמי עוד יותר. רגע לפני שאמה של מורן עזבה, היא אמרה שהחבר החדש מעולם לא ישתווה אלי. מתברר שיש לה מישהו חדש. כל החיים הייתי מרוכז בעצמי, בהרפתקה שלי, במסע אחר עצמי, מי אני ולאן אני הולך, ולא הבנתי שכל הזמן הזה, שבשביל למצוא את עצמי, הייתי פשוט צריך להיאבד בתוכה.

חמישה חודשים לאחר מכן שמעתי שהיא נפרדה מהחבר. באותו ערב הלכתי לבר האהוב עליה, בתקווה שאמצא אותה שם, ואכן מצאתי. שם היא ישבה, בסוף הבר, עם שתי חברות ובקבוק בירה ביד, גב זקוף עם אף למעלה, דוחה את העוברים והשבים שמנסים להתחיל איתה. וכשזו מצאה אותי פתאום בין ההמון היא קמה ממקומה וניגשה לעברי במהירות, קימטה את חולצתי בידיה הקטנות ושמה את ראשה על החזה שלי ולחשה: "נו, מצאת את עצמך?" "לא״ אמרתי. ״אז מה כן מצאת?״ שאלה ‏‎״A beautiful girl like you, in a place like this.״

היא חייכה אליי עם חיוך שבשבילו הייתי טס לקצה השני של העולם, ואמרה: ״עדיף מאוחר מאשר אף פעם״. ופתאום, אחרי שנים של חיפוש, הרשיתי לעצמי להיאבד בתוך המבט שלה, ושם בתוך המבט הזה מצאתי את עצמי באמת.

// ירין פרי

Your email was successfully saved